כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
יש דברים שרציתי לומר, ואינם נענים בי (כלומר, אני לא עונה להם) אז בזמן האחרון אני מתאמנת בלשתוק. לא לגמרי. לא כמו ברטריט. רק קצת: לתת לחללים גדולים יותר של השיחה להתמלא במילים של מישהו אחר. או אפילו להישאר ריקים, שומו שמיים. *** וזה לא קל לי. מילים הם חומר הגלם ממנו עשויה המציאות שלי. …
חזרתי מהריטריט הבודהיסטי הראשון שלי. היה שקט ומעיר הכי פחדתי מהשתיקה. ממש פחדתי. שארגיש בודדה, שלא תהיה לי סבלנות לפרטנרית היחידה שלי לשיחה (אני, כן?), שלא אצליח להתאפק ואדבר בכל זאת. הרבה אחרי שכל החברות שלי הלכו לויפאסאנה בפעם השנייה, אני עוד לא העזתי לחלום על זה אפילו. אבל אז סיפרה לי חברתי ע' על …
אין לי מה להגיד באופן מיוחד, אבל אם תשאלו אותי (בעצם, גם אם לא תשאלו. מספיק שתביעו תהייה כללית באזור שלי. טוב, האמת אפילו זה לא, רק תזרקו משהו) תגלו שדווקא יש לי דעה בעניין. כמילות המשורר: "אין לי כמעט כלום, אבל הכלום הזה הוא שלי". אני לא מומחית בשום דבר באמת, אבל הכל, כולל הכל, שווה אמירה, מבחינתי.