נוסטלגיה

זה שקר הנוסטלגיה, וזו האמת שבה: לא התגעגעתי לתקופה או למקום. התגעגעתי לתחושה, למהות, להרגשה שהייתה לי אז: להתלהבות מהחדש והאחר. לאינטימיות של הפעם הראשונה שבה גרתי עם בן זוג. לחופש המוחלט של לעלות בבוקר על רכבת ולנסוע לכפר, איזשהו כפר, ולחזור בערב מלאת שקיות וסיפורים.

איך מרפים מהעבר, כשאנחנו פצועים וחבולים ממנו? איך להתחיל לשמוח אם כרגע אנחנו עדיין כואבים? זה פשוט יותר ממה שנדמה: עלינו להבין שבכל רגע נתון אין לנו אופציה לשנות את העבר – אלא רק לבחור את ההווה. ובהווה, לא משנה באיזו סיטואציה פיזית אנחנו נמצאים (בלי כסף, בלי אהבה, בלי תקווה, בלי בריאות או בלי כל דבר אחר), יש לנו רק שתי אופציות: להיות שמחים או להיות עצובים.
ובכן, בנקודה הזו שבה אתם נמצאים – בלי מה שזה לא יהיה שחסר לכם – מה יציב אתכם במצב טוב יותר, שמחה או עצב? מה עדיף להיות: עני ושמח או עני ועצוב? לא אהוב ושמח או לא אהוב ועצוב? חולה ושמח או חולה ועצוב?