כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
וכך יכולים לעבור חיים שלמים: בתחושה שהדברים אף פעם לא מספיקים. והם באמת לא מספיקים, כי כך מראש ברא אותם איש ה"יותר מדי". שהרי כל כך ברור לו שזה הוא זה שלא מתאים, שזה הוא זה שיותר מדי, שהוא הולך ומצמצם, הולך ומכבה, הולך ובורר. הולך ונבהל מכל מה שמשקף לו את הכוח והרצון שבתוכו. כי כשיש עומס בפנים, העומס שבחוץ גדול וברור פי כמה.
אם אני כבר לא חיה עם מישהו, אבל ממשיכה להתווכח איתו או "להראות לו" (שיידע! שיראה! שיבין! שיעריך!) בתוך הראש שלי, הרי שאני צמודה אליו מאי פעם. אם אני אפילו לא יכולה להתקרב לאדם מפחד שכל ההגנות שלי יתפרקו וכל האיכס שבתוכי יתפרץ, ומעדיפה לשמור ממנו מרחק קבוע – הרי שהוא יכתיב לי לאן ללכת ולאן לא.
כשאני מקבלת את המציאות, אני מבינה שזו נקודת האפס שלי. מכאן אני מתחילה. מתחילה ליצור, מתחילה ליזום, מתחילה לשנות.
כשאני לא מקבלת את המציאות, זה ממש אותו דבר… רק שבמקום מנקודת האפס, אני מתחילה ממינוס. אני עדיין יכולה ליצור וליזום ולשנות, אבל יהיה עלי לגמוא קודם את המרחקים שבין המקום הדמיוני שבו אני נמצאת, לבין המציאות (המקום היחיד שבו אפשר לפעול). יהיה עלי לבזבז משאבים יקרים על התנגדות, מלחמה, כעס.
בסופו של דבר על זה מושתת הפחד משינויים: על חוסר הנכונות לשאת חוויות רעות. הרי אף אחד לא מפחד משינויים נוסח "אבד את מקום עבודתך הנוכחי, ועבור למקום עבודה חדש שיהיה לך בו הרבה יותר כייף וגם העלאה במשכורת". לא – אנחנו מפחדים שבמקום העבודה החדש יהיה לנו רע יותר ומשתלם פחות, או שלא תהיה לנו עבודה בכלל. אף אחד מאיתנו לא מפחד משינוי בנישואים שיביא אותם להיות רכים ותומכים יותר: אנחנו מפחדים שהם יתפרקו לנו בידיים. וכך הלאה והלאה – הפחד הוא לא מהשינוי, אלא מכך שלא נוכל להתמודד עם תוצאת השינוי. זו לא הקרקע שזזה מתחת לרגליים שמלחיצה אותנו – יכולנו הרי ליהנות מהריקוד הקל הזה – אלא הפחד שבסוף היא תיפתח תחתינו ותבלע אותנו חיים.