אחת במינה

תמיד רציתי להיות מיוחדת. כמו כולם

בגיל 14 המצאתי את האהבה.
הוא היה נער קטן, שחור תלתלים ונבון, ואני הייתי היחידה בעולם שאי פעם הרגישה רגשות כאלה. אחרי זמן, כשנפרדנו, הייתי היחידה בעולם שאי פעם הרגישה שברון לב שכזה. ברור, ידעתי שהרבה התאהבו והתאכזבו לפני. אבל עוצמה שכזו? זה קרה רק לי. לא יכול להיות אחרת.
לא שזה הפתיע אותי: בילדותי הקיבוצניקית תמיד הייתי האחרת. היו כולם, והייתי אני. כולם היו במציאות; אני הייתי בדמיון. כולם היו מחוספסים; אני הייתי רגישה. כולם לקחו בקלות; אני לקחתי קשה.
לקח לי המון שנים להבין שכולם היו כמוני, ורק עשו את עצמם כמו כולם.

להיות מיוחדת

יש לי עניין עם "להיות מיוחדת". אולי לכולם יש, או לפחות לכולם שנמצאים בסביבה שלי (ניצה יניב, המורה שלי, אומרת שיש לזה רקע מפעם, מגלגולים קודמים, שבהם נרדפנו על ידי ההמון הזועם). אבל באמת היה לי ברור מאליו מאז ומתמיד שאני שונה. אולי זה ככה כשאת גדלה בקיבוץ, וכל כך ברור שאת אמורה להיות כמו כולם ("גיברת, מספיק להתפנק, את לא מיוחדת!"), אבל בעצם את רוצה כל הזמן לברוח מהגיוסים בבננות או מההשכבה בגן הילדים ולחזור להורים האמיתיים שלך, הנסיכה והנסיך פון משהו.
זה לא היה קל. הייתה שם בדידות. המון פעמים רציתי נואשות להיות חלק מכולם. למדתי את הקודים, שיניתי את המילים שלי, ניסיתי להיראות קולית וקלילה. לא פעם הצלחתי להיות חלק מהחבורה. אבל בפנים הייתה השונות הזאת, ברורה וניצבת. מפרידה אותי ברעלה שקופה משאר העולם. ידעתי שאני אחרת.

להיות חביבת המורה

ומצד שני, באופן מסוים דאגתי להיות אחרת. שונה. מיוחדת במינה. אני חושבת שהתחלתי להיות צמחונית בגיל שש רק כי רציתי בתוך כל האוכל האפור של כולם (קציצות אפורות. כנפיים אפורות. כבד בקר אפור) להיות זו שמקבלת את ה"במקום", כמו שהוא כונה בקיבוץ שלי, את המנה הצמחונית, המיוחדת. להיות שונה. לקבל יחס מיוחד.
ולא הייתי ילדה נחבאת אל הכלים, כמו שלפעמים ילדים שמרגישים שונים עושים. הו, לא: התעקשתי לבלוט. דיברתי בקול, רציתי להיות ראשונה, בעטתי לא פעם. במובן מסוים רציתי להיות מיוחדת, פחדתי שלא להיות מיוחדת.
שנים אחר כך, כמעט בכל מסגרת שלמדתי בה, כולל בבגרותי, דאגתי להיות חביבת המורה, זו שהוא מבחין בה בין כולם. זה היה כך בטירונות. בשירות הצבאי. אפילו באוניברסיטה, כשמול 300 איש באולמות של קורסי המבוא המורה היה עוצר לשאול מה לא ברור לי, וזה היה כך כשלמדתי את שיטת המגירות ונומרולוגיה קבלית (זה פחות הלך לי בקהילת התטא שלי, המופלאה, שבה כולנו פרימדונות, מיוחדות, בולטות. מגנטיות, היר ווי קאם).
***
למה זה היה לי כל כך חשוב? אולי כי פחדתי שאין לי את הכוחות להיות כמו כולם. חשבתי שהמיוחדות הזו היא כמו תנאים מקלים: "את אחרת, אז בך יתחשבו. לא נורא אם לא תצליחי".
ואולי כי פחדתי שאחרת אלך לאיבוד בהמון. שאם לא יידעו כמה אני מיוחדת, לא יראו אותי בכלל. אני איעלם. ויותר מזה – אם לא יידעו כמה אני מיוחדת, לא יהיה לי מקום. שזו זכות הקיום שלי – המיוחדות הזאת. כי אם אין עוד אחת כמוני, אי אפשר לוותר עלי.

אחת מכולם

ואז הגיע הריטריט הראשון שלי בשבוע שעבר, והראה לי את כל זה בהפוכה, כמו שיכולתי לראות כל כך הרבה דברים דרך הקלידוסקופ של השתיקה.
כי בשתיקה, בפינה הרחוקה של אולם המדיטציה, לא הייתי מיוחדת. הייתי אחת מכולם. לא יכולתי להבריק. לא יכולתי להראות כמה אני מבינה. לא יכולתי לשאול שאלות חכמות שימשכו אלי את תשומת הלב (יכולתי, אבל העדפתי שלא). רק חייכתי וניסיתי לא להירדם. מבחינת הקבוצה, הייתי שקופה.
וזה היה בסדר גמור. זה היה הרבה יותר מבסדר גמור: זה היה נעים. כי למרות שלא הוכחתי ולא כבשתי לי מקום, הייתי קיימת. הרגשתי את עצמי. היה לי מקום. קטן אבל קיים. ולא הייתי צריכה להגן על הטריטוריה שלא כבשתי, ולא הייתי צריכה לשאול את עצמי אם עדיין רואים אותי. מי שראה ראה ומי שלא לא (ובכלל כולם ניסו שם לראות בעיקר את עצמם).

פתיתי שלג

ובפעם הראשונה הרגשתי בגוף את מה שאני יודעת בראש כבר המון זמן: שאני מיוחדת. מאד.
בדיוק כמו כולם.
אני מיוחדת כי אין עוד אחת כמוני בעולם. לא הייתה ולא תהיה עוד מישהי עם השילוב החד פעמי של ד.נ.א וסביבה ומחשבות ורגשות והתנסויות ספציפיות כמו שלי.
בדיוק כמו שאין ולא יהיה עוד אחד כמו כל אחד אחר בעולם. כי כולנו פתיתי שלג חד-פעמיים, מופלאים ובלתי אפשריים לשחזור באקראיות שלנו.
כולנו מיוחדים.
כולנו קטנים וכולנו גדולים.
כולנו יחידים במיננו.
גם אני.
ואין צורך להילחם על המקום ולהוכיח ייחוד. הם פשוט שם. המקום והייחוד.
אפשר לנוח.
איזו הקלה.

נ.ב. 1. ואם גם לך יש תחושה קבועה של שונות, נפרדות שקופה, תחושה שאצלך זה אחרת מאצל כולם, ובא לך לברר את הנושא הזה לעומק כדי שיתאפשר לך מדי פעם גם להשתייך ולהיות דומה – אני פה בשבילך, עם התטא.

נ.ב. 2. "אני יודע, אני לא מלאך, אבל גם לא דרקון מעופף. ואני לא טס גבוה כל כך, רק עד שאני מתעייף
לראות את עצמי, כמה קטן אני".