אכזבות קטנות

למה כל כך חשוב לי שיראו אותי, יתחשבו בי, יזכרו אותי?

זה כמעט לא היה כלום. כמה מילים בהודעה לעת ערב. זה לא היה קשור אלי, אפילו.
ובעצם, זה היה כל העניין כולו. כי מכמה המילים האלו הבנתי שלא ראו אותי שם, הרחק, בצד השני. לא חשבו עלי, לא לקחו אותי בחשבון. שמו את הצרכים שלהם לפני אלה שלי. והתכווצתי, שוב, מוכת עלבון, מאוכזבת. אחרי שכבר כל -כך הייתי בטוחה שאני מעל זה.

אחרי כל המדבר הזה

אחר כך, כשעברו כמה שעות והבוקר האיר, יצא לי לחשוב שוב על העלבון והאכזבה. ותהיתי למה בכלל אני צריכה שמישהו בעולם ישים את צרכיי לפני צרכיו. למה היום, בגיל 45 המפואר, אחרי כל המדבר הזה, אני חייבת שיראו אותי קודם? מה זה מוכיח? למה אני חייבת את זה?
וחשבתי על המבחנים הקטנים שאני כבר לא עושה בכוונה, אבל עדיין מתקיימים בשבילי בדיעבד כשאני מסתכלת על האנשים הקרובים אלי; אלה שאני מצפה מהם: הנה, כאן לא חשבת עלי. שם לא ראית אותי. פה התעלמת ממני, בכלל לא עליתי לך בראש. ופה, לעומת זאת, ויתרת בשבילי ויצאת מעורך, וזה עשה לי את היום פלוס עוד כמה שבדרך.

תחתום לי כאן וכאן

וחשבתי על כך שכנראה אני צריכה עדיין אישורים לכך שאני חשובה ומשמעותית, ואני צריכה אותם חתומים, ברורים, קבל עם ועדה. אני רוצה להשוויץ בהם, לנפנף בהם: הנה, תראו מה עושים בשבילי; תראו כמה למישהו בעולם הזה אני חשובה.
כמה מצחיק. כאילו מה שמישהו אחר עושה או אומר או מרגיש קשור אלי באיזשהו אופן. הרי אני כבר יודעת, יודעת באמת בתוך תוכי, שמה שאדם אחר עושה בשבילי מעיד אך ורק על יכולת העשייה שלו. ובאותו אופן, שהמידה שבה מישהו חושב עלי ומעמיד את צרכיי לפני צרכיו מראה על יכולת הנתינה שלו; על יכולת ההתמסרות שלו – ולא קשורה אלי בשום פנים. אני רק המסך שעליו זה מוקרן.
ועלה בדעתי שגם המידה שבה אני נאהבת קשורה פחות אלי ולתכונות האופי המופלאות שלי, ויותר אל הצד האוהב. עד כמה הוא מופלא. עד כמה הוא מסוגל לחוש אהבה, לבטא אהבה.

יש פה מישהו?

ואז הבנתי שהעלבון אולי שייך לרצון להרגיש בעלת משמעות, אבל האכזבה שחשתי קשורה לעניין אחר לגמרי. היא קשורה לציפייה שמישהו בעולם הזה יעמוד לצידי לגמרי, בלי עוררין, תמיד וללא יוצא מן הכלל, אפילו כשזה בא על חשבונו. שאוכל לסמוך על זה בעיניים עצומות.
וכשאני שואלת את עצמי בכנות למה אני צריכה שמישהו בעולם הזה יעמוד לצידי תמיד וללא עוררין, התשובה צפה ועולה גם אם היא לא נעימה לי לאוזן: חוסר ביטחון.
חוסר ביטחון שאדע להסתדר לבד.
חוסר ביטחון שהצרכים שלי יתמלאו.
חוסר ביטחון שהרצונות שלי יוגשמו.
חוסר ביטחון שאהיה בסדר.
חוסר ביטחון בעולם הזה, שאדע למצוא בו מקום בלי שמישהו אחר יפלס לי דרך. חוסר ביטחון בעצמי, שאדע לפלס לי דרך בעולם. חוסר בתחושה שהעולם אינו עוין ואינו מסוכן אלא בטוח.

ביטחון מתחת לאומץ

כי אם בשבוע שעבר הייתי עסוקה באומץ – בידיעה שאני יכולה לנסות בידיעה שייתכן שאכשל – השבוע הזה הציף לי את שאלת הביטחון. כי זה בדיוק החצי השני של המשוואה: הידיעה שתהיה רשת ביטחון שתקלוט אותי כשאפול. ולא צריך אף אחד שיחזיק לי אותה, היא פשוט תהיה שם.
ואף אחד לא צריך להקריב מעצמו בשביל זה.
אף אחד לא צריך לגונן עלי, כי אין מפני מה.
כי אם האומץ מדבר על אמונה בעצמי וביכולת שלי להתמודד עם מה שלא יבוא, ביטחון מדבר על אמונה בכך שאין עם מה להתמודד: הכל טוב, הכל בסדר. כבר עכשיו.
וזו מדרגה שאליה עדיין לא טיפסתי. אני יכולה להאמין בזה בשכל, אבל עוד לא להרגיש את זה בלב.

לא צריך כלום

אבל אני יודעת שברגע שאצליח להרגיש ביטחון, כבר לא אצטרך שאף אחד יראה אותי או ישים לב אלי או יעמיד את צרכיו לפני צרכיי.
כי אז, אדע באמת שיש מקום גם לצרכים שלו וגם לשלי, גם לרצונות שלו וגם לאלה שלי.
אדע שהכל יסתדר בצורה כזו או אחרת. שהכל כבר מסודר, רק שאני קרובה מדי מכדי לראות את הדגם כולו. אז נדמה לי שיש קשרים להתיר ובעיות לפתור ואולי לא אהיה מיומנת מספיק.
אז אני עוצרת עכשיו ממש ומורידה לי בתטא ביטחון. וידיעה שהכל בסדר.
כבר עכשיו.

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים שאוריד לכם גם, שלחו לי הודעה. משלוחי ביטחון בדרך.

נ.ב. 2: ואני שמה את הלב שלי בידכם. מה שיהיה יהיה