אני, אתה, אנחנו

פוסט ובו ידובר: על הדרך לשנות אנשים אחרים, על שטיפת כלים אצל השכנים ועל נומרולוגיה קבלית

פה ושם – לא הרבה, תודה לאל, אבל מדי פעם – יש לי קונפליקטים עם אנשים אחרים. לפעמים עם בעלי, לפעמים עם חברה, לפעמים עם אמא כלשהי מבית הספר, מורה או איש שירות כלשהו. העימותים אמנם שונים, אבל בכולם יש משהו משותף: אני צודקת – והאנשים שמולי טועים. אמנם פחות ופחות (שוב, תודה לאל) אני נוטה לומר זאת בקול רם, אבל בתוך תוכי אני מגבשת נאומים סדורים, בעלי מסר חינוכי נעלה, שבהם אני מסבירה לאדם שמולי לא רק איפה הוא טועה, אלא גם איך עליו להשתנות. וכן, ברור שעליו להשתנות אם ברצונו לפנות לדרך טובה (כלומר, הדרך שלי). ואני יותר ממוכנה להדריך אותו ללא מורא, ללא משוא פנים ואפילו ללא תשלום. כזו אני, צדקת גמורה. "חבל שאני לא מסוגלת לומר לו זאת בקול רם", אני מהרהרת לעצמי. "הרי כל כך ברור שהוא צריך להשתנות". "באמת?" מהרהרת עצמי בחזרה. "הוא זה שצריך להשתנות? מה עם כל מה שלמדת בשנים האחרונות – שמוטב להתרכז בך ולא באחרים? שהאחרים הם רק שליחים שמראים לך מבחוץ מה קורה לך בפנים? שצריך לעבוד אצלך ולא בעעעעעעעעעע" (מצטערת. ככה עצמי נשמעת כשמצמידים לה כרית לפה. צדקת צדקת, אבל גם לי יש קווים אדומים).

השינוי מתחיל בפנים

כשעצמי חוזרת לעצמה ומפנה אלי גב נעלב, אני מהרהרת בחרטה שהיא צודקת. כמעט בכל תורה רוחנית, אימונית או פסיכולוגית, הכלל הוא אחד וברור: השינוי תמיד מתחיל בתוכנו (אגב, אם אנחנו בעלים של בנק הפועלים, גם יש לנו מספיק כסף לפרסם מודעות בזה הנוסח. אם לא, נצטרך להסתפק במודעוּת). החוק הרוחני קובע שעלינו לעזוב לנפשו את האדם האחר – מרגיז, אשם וטועה ככל שיהיה, ולהתרכז במה שדורש שינוי אצלנו. או כמו שניסחה את זה יפה סילביה, הוגת "שיטת המגירות": "כשאנחנו הולכים לשטוף כלים אצל השכן, אין מי שישטוף כלים אצלנו". למרבה הפלא, מי שניסה לעשות זאת, גילה שהשינוי אולי מתחיל בתוכו, אבל פורץ החוצה. כשאנחנו עושים שינוי בהתייחסות או בהתנהגות שלנו, גם הסובבים אותנו משתנים. למשל, כשאנחנו פותחים את הלב כלפי בן הזוג במקום לבקר אותו, הוא פותח את שלו בחזרה, וכשאנחנו מציבים גבולות לאנשים אחרים, הם למרבה ההפתעה מפסיקים לחדור לטריטוריות שלנו. לא רק שזה עובד, עם הזמן גיליתי שזו הדרך היחידה להשפיע על אנשים אחרים ולגרום להם להשתנות (כמעט. בפוסט הבא בכוונתי לספר על עוד דרך מופלאה ומשונה שכזו). באופן כמעט אבסורדי, ועם זאת מחוכם, היקום כמו אומר לנו: "רוצים שינוי? תתקדמו. אני כבר אגיע".

איך זה קורה?

אבל איך זה בעצם עובד? איך יכול להיות ששינוי פנימי אצלנו מביא שינוי אצל מישהו אחר? לתופעה המשונה הזו יש כמה הסברים. ההסבר הראשון לקוח מתורת המערכות: הוא אומר שאם חלק מסוים במערכת מתחיל להתנהג בצורה שונה, חלקי המערכת נאלצים להתאים את עצמם. אם, לדוגמה, המריבות שלנו עם בן הזוג מתקיימות על פי תסריט קבוע (אני מתפרצת ומאשימה, הוא מסתגר ומשתתק, ואז אני מגבירה את הווליום, ואז הוא משתבלל בתוך עצמו), מה יקרה אם יום אחד אחליט לא להגביר את הווליום, אלא לפנות בנחת לדרכי? כשהתסריט ישתנה, התגובה תהיה בהכרח שונה, כמו שכאשר שחקן בהצגה מתחיל לאלתר במקום לומר את הטקסט הקבוע שלו, השחקנים האחרים נאלצים לאלתר אף הם. ההסבר השני הוא פסיכולוגי-פנימי, ומדבר על התפישה כמעצבת מציאות. אם אני כועסת וקורבנית, כשבעלי יישב בנחת ויצפה בטלוויזיה, זה יהיה בעיני סימן שלא איכפת לו ממני ומכמה שאני עובדת קשה. אם אני תחרותית, אפרש את הסיפורים של החברה שלי על הארוחה המושקעת שהיא הכינה כהתפארות שנועדה להבהיר לי שאני מבשלת פחות טוב. אם יש בתוכי עומס ומתח, הילד שימשוך לי בשרוול ייראה בעיניי כלא מתחשב, שלא לומר מפריע וחצוף. אם לעומת זאת אעשה עבודה פנימית, והתפישה שלי תשתנה – כך תשתנה בהתאם המציאות שאני תופשת, גם אם שום דבר אובייקטיבי לא ישתנה. כשאפנה מתוכי את הקורבנות, התחרותיות והעומס, פתאום אוכל לראות ולהזדהות עם העייפות של הבעל שיושב מול הטלוויזיה; עם הרצון לרצות ולשמח של חברתי הבשלנית; עם הצורך באהבה ובתשומת לב של הילד שמושך בשרוולי.

כולנו רקמה אנושית אחת

ההסבר המערכתי והתפיסתי יפים ומסבירים היטב את תופעת השינוי המתפשט מבפנים החוצה. אבל אני באופן אישי מחבבת במיוחד את ההסבר השלישי: ההסבר הכי פחות הגיוני, ובכל זאת הכי הגיוני. וההסבר השלישי יוצא מנקודת הנחה שבאופן פנימי עמוק ("ברמה האנרגטית", כמו שאומר ידידי א'), כולנו אחד. כן, כל בני האדם, וברמה עמוקה יותר – גם כל החיות, הצמחים והדוממים. כולנו פרודות של אותה ישות אנרגטית, שמופרדות על ידי דחיסות שונה. הגוף מפריד בינינו, אבל המהות שלנו משותפת. גם אם רוב הזמן אנחנו בתודעת פירוד, פה ושם אנחנו מצליחים להרגיש את היחד המלהיב הזה: כשאנחנו יוצרים משהו בזוג או בקבוצה, ושוקעים בהתעלות של עבודת צוות. כשאנחנו נכנסים לחדר ומרגישים מייד, בלי שאמרו לנו מילה, מה מצב הרוח שם. כשאנחנו עומדים מול טבע פראי ומרגישים מחוברים לחלוטין לכל פרט בו. כשאנחנו עושים אהבה מרגשת באמת, ומתמזגים לחלוטין עם בן הזוג. בכל המקרים הללו הגבולות שלנו נמסים, ואנחנו מרגישים איך המהות שלנו היא אחת. ואם זה כך, הרי שאין פלא ששינוי בתוכנו מביא לשינוי חיצוני. אפילו לא נדרש לכך שינוי ברמת העשייה: כל מחשבה שונה ורגש שונה, משנה את התדר שלנו. ומכיוון שאנחנו חלק ממהות אחת, המהות כולה משתנה. וככה, בלי ללכת החוצה אפילו צעד, אנחנו משנים את העולם

.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית עוסקת לא רק במספרים: יש מאחוריה תפיסת עולם שלמה, שנוגעת בין השאר למדובר בפוסט הזה. כאשר אנחנו נוצרים מזרע וביצית, התאים מתחילים להתחלק מיד. אבל רק אחרי כ-40 יום, לפתע פתאום, מתחיל הלב לפעום, ולסמן: פה התחילו חיים. לפי נומרולוגיה קבלית, הרגע הזה הוא הרגע בו האלוהות מצטרפת לאב ולאם, שיצרו את הגוף, ובעובר נוצקת הנשמה. הנשמה היא פרודה אלוהית. חלק קטן מאלוהים אותו אנחנו נושאים בתוכנו כל חיינו. לכן, כשאנחנו עושים מדיטציה ופונים פנימה, אנחנו יכולים לקבל מסרים אלוהיים. לכן כשאנחנו מתפללים, אנחנו בעצם נושאים דברים בו-זמנית אל האל ואל עצמנו. לכן הקשבה לקול הפנימי היא הקשבה לאל. (ולכן, אם רק נרצה, נוכל להזדהות ולאהוב כל אדם – שהרי החלק הכי טוב שלנו משותף לנו ולו). לפי נומרולוגיה קבלית, אותה פרודה אלוהית מתקשרת ללא הרף עם היקום כולו (כלומר, עם אותה מסת אנרגיה שהיא חלק ממנה). היא זו שמדווחת ליקום אם טוב לנו, אם אנחנו מסופקים או זקוקים לשינוי. היקום נענה לפרודה, ושולח מצבים מתאימים לצרכיה: למשל, אם אנחנו זקוקים לשינוי כיוון, יגיעו הזדמנויות לשינוי הדרך. אם לא נקשיב לעצמנו ולא נשים לב לאותן הזדמנויות, יגיעו מצבים פחות נעימים, שיזיזו אותנו בכוח ממקומנו (משבר כלכלי, מחלה, בגידה של בן הזוג ועוד) כדי לספק את צרכיה של הנשמה. איך יודעים מה הנשמה שלנו צריכה? למה בדיוק זועקת הפרודה האלוהית שבתוכנו? אבחון נומרולוגי יכול לומר לנו זאת. מספרי תאריך הלידה שלנו הם תוכנה שבה כתובים בקודים הצרכים של הפרודה הספציפית שלנו, והעיתויים שבהם תוכל להגשים את רצונותיה. אם רק נשנה את הדרך שלנו בהתאם לצרכי הנשמה, העולם כולו ישתנה תחת רגלינו.