בכל שנה בקיץ (שלוש מחשבות מחוף אכזיב)

1.    הסימון על הקיר.

כבר שבע שנים אנחנו יורדים אל החוף בסוף הקיץ. עשרות משפחות יורדות לסוף שבוע אחד מההר אל השפלה: עם אוהלים וגזיות ושקי שינה והמון המון המון ילדים. "חופהילה" קוראים לאירוע הזה, שסוגר את הקיץ במצפה שלנו.
שבע שנים הן תקופה יפה. אפשר למדוד עליה איך עובר הזמן. לראות איך "כל התינוקות היו לאנשים", כמו שציטטה חברתי ל'.  אני מוצאת שהתקופה הזו היא כמו הקיר עם הסימונים בבית שלנו: אפשר למדוד עליה כמה גדלנו, כמה גדלתי.
במהלך היומיום כל כך קשה לעשות את זה: נדמה שהכל כמו שהיה. עוד פעם אני מתרגזת, עוד פעם מרגישה שלא מקשיבים לי, מאשימה ומרגישה אשמה כשהדברים לא בדיוק, עוד פעם אני נופלת ועוד פעם קמה, וכמה זה עוד יכול להימשך? מה, לא השארתי שום פאלטה מאחור? כמה מתסכל.
ואז מגיע סוף הקיץ, זמן הסימון על הקיר, ואני מגלה שממש בלי לשים לב זה אחרת לגמרי. אני כבר לא לחוצה כל כך שהדברים ייעשו בזמן שלי ובסדר העדיפויות שלי (קודם כל אוהל, אחר כך צל, אחר כך כל השאר). אני מוכנה שהארוחה תתאחר גם אם הילדים רעבים. אני מסוגלת לבוא לא סגורה עד הסוף עם ציוד ואוכל, ולבקש (ולקבל) עזרה מאחרים. אני לא חייבת חברה – ממש לא מפריע לי להישאר לבד. ולשתוק. כן, גם אם אני עם אנשים מסביב. פחות חשוב לי להיראות (ולהרגיש) מחוברת ומחובקת. אני מרגישה קצת יותר חופשייה לנגן בחלילית הפלסטיק שלי ליד אנשים אחרים, נגנים טובים באמת, ולתקן את הטעויות באמצע נגינה. והכי הכי: אני יכולה לא לעשות כלום, כולל לא לפתוח ספר. רק להתבונן בים ולהקשיב לאנשים שמסביבי.
פחות עושה לי יותר, מתברר.
ואז אני מזכירה לעצמי לעצור מדי פעם גם במשך השנה ולבדוק את הסימון על הקיר. לראות אם באמת שום דבר לא השתנה (איך בודקים? אני מציעה לשאול שלוש שאלות על ה"נפילות" שלנו: האם הן מגיעות באותה תכיפות? נמשכות אותו זמן? מפילות באותה עוצמה? בדרך כלל נגלה שלא ולא ולא).

2.    תכניות לחוד.

היה רגע אחד על החוף שהשאיר בי את רישומו – אני מקווה שלתמיד. לא היה בו הרבה: הבכור שיחק מטקות עם נערה יפהפיה כמוהו, התנועות שלו מלאות כוח וחן. האמצעית ישבה ודיברה עם חברה, מחייכת ומבזיקה גומות חן לכל עבר. הצעיר ישב לידי והקשיב למוסיקה, יודע את כל המילים. הדייג יצא לדוג. הייתי מוקפת מנגינות וחברות וחול וים, וחשבתי שהרגע הזה מושלם.
ואז הרגע עבר. הבכור התיישב, נראה מותש, ונער אחר החליף אותו. האמצעית נעלמה מעיני. הצעיר השתעמם. קלטתי שמאוחר והדייג עוד לא חזר למרות שהבטיח להכין את ארוחת הערב, שייקח שעות להכין. הרגשתי איך חוסר הנחת עולה בי.
ואז פתאום הבזיקה בי המחשבה: "מה בעצם עושה את הרגע הזה פחות מושלם מהרגע הקודם? מה השתנה בעצם? שהרי הים אותו ים והחול אותו חול, והילדים אותם ילדים והדייג אותו דייג, ואפילו אני אותה אני".

עניין של סנכרון

ואז הבנתי בגוף מה שכבר הבנתי מזמן בראש (איך אני אוהבת את הרגעים האלה, שהבנה מחלחלת לגוף): שכל ההבדל היה ההלימה בין מה שהתרחש במציאות, לבין התכניות שלי לגבי המציאות. כלומר: כשבחוץ התרחש מה שחשבתי בתוכי שצריך לקרות, הרגע היה מושלם. אבל ברגע שהתרחש בחוץ משהו אחר… המושלמות נפגעה.
ופתאום קלטתי את האבסורד. איך אני מנסה לשנות את המציאות בחוץ – טורחת ופועלת ומתאמצת – כשכל מה שאני צריכה לשנות זה את התכניות שלי בפנים. שהרי אם אצליח לסנכרן בין הפנים לחוץ, הרגע ימשיך להיות מושלם. וגם זה שאחריו, ואחריו, ואחריו. אצור לעצמי גן עדן.
ועשיתי ניסוי קטן לראות אם אני צודקת. החלטתי להתאמן בשינוי המחשבות שלי. אמרתי לעצמי שהבכור לא עייף, הוא רק מקשיב. שהצעיר לא משועמם אלא בדרך לעניין אחר. שהאמצעית בטח עושה משהו כייפי. שכל העניין בחוף הוא לקחת את הזמן גם אם הארוחה מתאחרת, ואיזה יופי שהדיג יודע את זה מספיק טוב בשביל שניים. ופתאום נהיה לי טוב. ככה סתם.

3.    לתת לזה לקרות.

בשלושת הימים האלה ניגנתי המון בחלילית שלי. א' וא' ניגנו בגיטרה, פה ושם הצטרפו נוספים, ואני זינקתי על כל בדל אקורד כדי להצטרף.
מחופהילה אחד לשני אני נזכרת כמה אני אוהבת לנגן. ניסו לשלוח אותי בילדותי ללמוד איזה כלי רציני, אבל הפסקתי. דווקא החלילית הקטנה, מהפלסטיק (זו הטובה מהעץ יוצאת מכיוון בים) מלווה אותי שנים. תווים אני כבר לא ממש זוכרת, כך שאני מנגנת משמיעה. וכשאני מנגנת, קורה לי הדבר המדהים בעולם: אני מפסיקה לחשוב. האצבעות שלי חושבות – חושבות מהר אפילו – אבל אין לי מושג אם מה שאני הולכת לנגן תיכף זה דו או רה: זה פשוט קורה. אני עוצמת עיניים ומשהו בי מתרחש מאליו, אוטומטי וזורם ונוהר. אני חושבת שקוראים לזה אושר.
דווקא כשעוברת בי מחשבה פתאום ("אויש, את נשמעת נורא", או: "בטח חושבים שאיזה באסה שאת כל הזמן נדחפת", או "עכשיו, פה, אני אעשה קפיצה לקול שני", הזרימה מתקלקלת ואני מזייפת. מדהים שכל מה שצריך לעשות כדי לאפשר את הזרימה זה… לתת לה לקרות. לא להתערב. לא להתאמץ. לא לחשוב. רק לדייק ברגע עצמו, ולסמוך על כך שאהיה מדויקת גם ברגע הבא.
וככה אני רוצה כל החיים, כל הזמן.

נ.ב. 1: עוד יותר משאני אוהבת לנגן את המנגינה, אני אוהבת לנגן את זו שליד: את הקול השני. כי אם לנגן את המנגינה זה להיות מדויקת עם עצמך, לנגן קול שני זה להיות מדויקת עם מי שלצידך. לא לשיר איתו בקול אחד, זהה – אלא לתת לו להיות מי שהוא, לתת לך להיות מי שאת.
כי היופי שבהרמוניה הוא האופן שבו שני עולמות, שני גופים, שני חיים – מהדהדים זה לצד זה. זה דורש הקשבה. ויכולת אלתור. וקול שני אומר גם לתת לאחר לבלוט כשאת מלווה אותו, נותנת לו קונטקסט. ושניכם יחד יוצרים כך משהו שהוא עמוק יותר, עשיר יותר, וכל כך יפה.
ופתאום הבנתי שזה מה שאני אוהבת כל כך בטיפולי התטא הילינג ובשיחות הייעוץ. האפשרות לנגן קול שני ובכך לשמוע ברור יותר, צלול יותר, את הקול הראשון של מי שבא אלי. אז אם אתם רוצים לשמוע את עצמכם בצלילות ולקבל קונטקסט חדש, שיאפשר לכם לראות בעיניים חדשות כמה אתם באמת יפים  – מוזמנים.

נ.ב. 2: אחרי שני לילות בחוף אכזיב, זה מה שהכי מתחשק לשמוע. מוקדש לא' שבלעדיה חופהילה הוא לא חופהילה, ול-ל' היקרה שלי, ששותפה לכל כך הרבה טוב שקרה לי בשנה האחרונה.