בציפרניים

מחשבות על האופן המופלא שבו מתאימים מחלות לבני אדם, ולהיפך

יש לי מחלה שנקראת אורטיקריה (בעברית – חרלת. וכן, זו אונומטופיאה. המילה שזה מזכיר לכם? אז כזה). אם לא שמעתם עליה, אסביר שבעצם יש לי אלרגיה לכלום. כך סתם, בלי התראה מוקדמת, אני מרגישה כאילו קוצים ודרדרים עוברים עלי. זה אדום. זה מגרד. זה שורף. זה כל כך חזק שבא לי לקלף מעצמי את העור.

יריד אדם ומחלתו

בזמן האחרון אני חושבת על האופן המוזר והמרתק שבו מתאים היקום בין אדם למחלה. למה מישהי חוטפת אורטיקריה ואחרת בלוטת תריס משוגעת. למה לזו יש גידול ולזו לקות ראייה. וכשאני מסתכלת על עצמי, על הסימפטומים שאני נוטה לפתח ועל אלה שלא (אני למשל כמעט אף פעם לא חולה בשפעת, טפו טפו טפו), אני מגלה דברים מרתקים.

היא ואני

למשל, שהאורטיקריה מתנהגת במידה רבה כמוני. מתרוצצת ממקום למקום, בלי הפוגה. שהיא דחופה ומתפרצת ואימפולסיבית, ונוטה לבטא את עצמה בקול רם במיוחד במצבי לחץ. שגם היא, כמוני, רגישה עד מאד לגירויים מבחוץ. נוטה לראות צל הרים כהרים, להיערך למגננה מכל רוח פרצים מסביב.
או למשל, שהאורטיקריה כל כך נראית לעין. היא לא איזו דלקת פנימית: הו, לא. היא צועקת בקול רם – "תראו אותי, תראו אותי". היא מביכה. ובשביל אחת כמוני, שמבלה את זמנה בין רצון להיראות כפי שאני, חשופה, לבין הפחד הנורא שיראו אותי ויגלו אותי לא שלמה; שמישהו יגלה בי את הטחב והרקבובית, אחת כמוני שמתזזת בין הצורך להתפרץ לרצון לשלוט בעצמי ולהפגין פאסון – ובכן, זו בחירה בהחלט מעניינת. אי אפשר לומר, יקום יקר, שאין לך חוש הומור.

מתקיפה במקום הכי קשה

וזה גורם לי לתהות אם זה תמיד ככה: אם תמיד המחלה שמותאמת לנו יושבת על המקום הכי קשה, הכי מרגיז, הכי מתנגש עם האופן שבו אנחנו רוצים להציג את עצמנו. אני חושבת על סבא שלי, שהיה מדבר ומספר וכותב יפה כל כך – שבערוב ימיו מצא את עצמו עם מוח אכול ממחלה ניוונית, מוח שכל המילים ברחו ממנו. אני חושבת על הפסל הידוע שהכרתי וסבל מפרקינסון. על האשה ששמעתי עליה שהייתה מחזיקה עליה את כל הבית והמשפחה, עד שגילו אצלה ניוון שרירים. על איך המחלה מקלפת אותנו דווקא מהדימוי שהיינו רוצים לשדר לעולם: הדמות המוכשרת. המוצלחת. החזקה.

המחלה שקילפה אותי

ואז אני חושבת על כך שאולי המחלה באה בכלל כדי לקלף אותנו. להכריח אותנו לבטא בקול רם את מה שאנחנו כל כך חוששים לספר: שאנחנו פגיעים. שיש בנו גם צד אחר – רגיש, או אמנותי, או סתם מי שאנחנו בלי תוספת ובלי יכולות ובלי כישרונות מיוחדים – ואנחנו מתים מפחד שהעולם לא יקבל אותנו ככה. שזה לא יהיה מספיק, אם נזנח את המילים, או את ההצלחה המקצועית, או את האופן שבו אנחנו נרתמים לעזרת כולם, או את הפאסון. והמחלה עוזרת לנו לקבל את מה שלעולם לא היינו מעזים לבקש: קבלה כמו שאנחנו. הזכות להפגין חולשה ולהתלונן. הזכות לטפל בעצמנו. הזכות לנוח.
ולפעמים הקילוף הזה חושף בנו אדם חדש, כמו בבושקה. סבא שלי, למשל, כשנגמרו לו המילים, התחיל לצייר. והמכחול שלו שצף צבעים וצורות שלא ידענו שיש בו.

הכמיהה למגע

אז אני שואלת מה האורטיקריה שלי מבטאת במקומי, כי אני לא מעזה. ואני חושבת שאולי את הכמיהה למגע. שהיא מבטאת את הצורך המצטבר של ילדת לינה משותפת, שגדלה בתרבות לא נוגעת, לא מחבקת, שומרת דיסטנס. כי האורטיקריה לא מקשיבה לנורמות: היא דורשת מגע, ועכשיו. היא מכריחה אותי להרגיש את העור שלי, את זה שאני כל כך רוצה להימלט ממנו לפעמים.
ובד בבד היא גם ביטוי לפחד ממגע, לתחושה שכל מגע לא זהיר יכול לשבור אותי. למה שאני לא תמיד מעזה לומר – שבכלל אני זו שלא רוצה שיגעו בי.

במה זה משרת אותי?

ואז, אני נזכרת שלפני שבוע הייתי ביום פתוח של ויאנה סטייבל, ממציאת התטא-הילינג, ומשפט אחד שהיא אמרה שבה לי את האוזן. "אם יש לכם דפוס או קונפליקט שאתם תקועים בו כבר זמן רב", אמרה ויאנה, "תבדקו במה הוא משרת אתכם. למה הבאתם אותו לחיים שלכם? איזו תכונה חיובית הוא עוזר לכם לפתח? כשתבינו את זה, תוכלו לבקש לרכוש את אותה תכונה גם בלי הדפוס, ולשחרר אותו".
ופתאום חשבתי שגם הסיפור הזה של האורטיקריה כנראה משרת דבר או שניים אצלי. למשל – תשומת לב למה שאני מרגישה כשאני מרגישה את זה. רצון למגע. רצון להיחשף כמו שאני, בלי מסכות. נכונות להראות שכואב לי. רצון להיפטר מהפאסון, ולקבל אותי במקום.
והבנתי שאני כבר ממילא בדרך. פה, בבלוג, ובכלל בחיים. שאני כבר לא באמת צריכה אורטיקריה כדי להזכיר לעצמי שמותר לי לרצות ולכמוה ולהתרחק ולהודות בכל זה, בעת ובעונה אחת. אני ממש מקווה שעכשיו, כשהבנתי, אוכל לשחרר אותה לדרכה.

נ.ב. 1: אם מציק לכם משהו פיזי עקשן, תטא הילינג יכול לעזור. מודה ומתוודה שבסוגיות הגוף אני פחות עוסקת (מתישהו אני אאמין שאפשרי לי לשלוח ריפוי מיידי לגוף בתטא). אם בא לכם לטפל בזה, אני ממליצה מכל הלב על רינת גל מ"תרגוף – לדבר עם הגוף" שעזרה לי מאד. אבל אם זיהיתם שהגוף שלכם מבטא חלק בכם שקשה לכם לבטא בישירות (למשל – שיש בכם פחד, שלא טוב לכם, שאתם לא אוהבים את מה שאתם עושים או את מי שאתם חיים איתו), מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. ביחד נגלה את קיצור הדרך שיאפשר לכם לבטא את עצמכם בטוב, ולגדול לרמה הבאה.

נ.ב. 2: כי אנחנו לא צריכים מחלות שיתנו לנו רשות להיות שבירים ולהראות את זה. שיר לאחרי הסערה