זהירות, מחסום לפניך

פוסט ובו ידובר: על לואי הארבעה-עשר, על מחסום כתיבה ועל נומרולוגיה קבלית

נתחיל באזהרה: הפוסט שאתם קוראים עכשיו הוא לא הפוסט המקורי שהייתם אמורים לקרוא. את הפוסט ההוא לא סיימתי. התעסקתי איתו יום שלם, חוזרת, מוחקת, קוראת ומשנה – ובסוף החלטתי שזה לא זה. מכיוון שאני אדם מתון, שקול ושאינו נתון לתגובות רגשיות קיצוניות, מייד אחרי שמחקתי אותו החלטתי שזהו, אני לא כותבת יותר לעולם. סוגרים את הבלוג. זה נגמר, זה עבר, צל חלום ודי.
טוב, אם אני כבר בקטע של לתלות את הכביסה המלוכלכת שלי קבל עם ואינטרנט, אודה ולא אכחש: כבר די הרבה זמן לא טוב (כמו שאמרה נילי, אשתו של בני ב"הבורגנים", רגע לפני שאהר'לה חזר). אם עד לא מזמן הפוסטים היו שוטפים דרכי החוצה במהירות ההקלדה, הרי שבחודש האחרון אני דוחפת אותם החוצה בכוח, דוחקת בהם, מפצירה בהם, אפילו עושה עליהם מניפולציות (אל תדאגו, הם לא פראיירים, הפוסטים. גם הם עושים לי מניפולציות בחזרה. הלפני אחרון התעקש על חפיסת שוקולד שלמה לפני ארוחת צהריים. האחרון ביקש לישון איתי במיטה ובעט בי כל הלילה, הממזר הקטן).
מחסום כתיבה, קוראים לזה. והוא יושב לי כמו מאה טון על המוח. מכיוון שאף אחד לא משלם לי ובטח לא כופה עלי את העונג להמשיך ולכתוב כאן, בבלוג הזה, עולה השאלה: למה לטרוח? הרי יש אלף אהר'לה מטאפוריים בים. אני יכולה לבשל, לשחק עם הילדים, לקרוא משהו טוב, לטייל בפייסבוק (רבים מכם נמצאים שם גם, ומשמחים את לבי בעוד אלף דרכים משונות). אז למה? אולי בגלל שהכתיבה, במיוחד בבלוג הזה – שבו אין עורך, אין משכתב, אין דין ואין דיין לבד ממה שקורה לי בפנים – היא אני.

המדינה היא אני

"המדינה היא אני", אמר בזמנו לואי הארבעה-עשר, מלך צרפת. זה נשמע יומרני עד מדכא (באמת לא היה כייף גדול לחיות בצרפת באותה תקופה. אלא אם הייתם לואי הארבעה-עשר). אבל האמת היא שכמעט לכל אחד מאיתנו יש משהו שבתוך תוכו הוא מרגיש – שזה הוא. שזה הדבר שהכי מגדיר את מי שהוא באמת. יש כאלו שמגדירות את עצמן דרך האימהות ("אני רוני, אמא לשלושה…"). יש כאלה שמגדירים את עצמם דרך העבודה שלהם ("אני בני, ואני מנכ"ל…"). יש כאלה שמגדירים את עצמם דרך חיי הזוגיות שלהם, ואחרים, דרך יכולות ספציפיות: בישול, טיפול, הקשבה, ניהול, פתרון בעיות, כישרון מוזיקלי ועוד.
יש משהו מאד נעים בידיעה הברורה שיש משהו שמגדיר אותך. שיש משהו שהוא שלך לחלוטין. יכולת או תחום שאתה בוטח בו תמיד. שהוא אבן הפינה בחייך, עמוד השדרה הפנימי שלך. אשה שמגדירה את עצמה "קודם כל אמא", יכולה לשאת באורך רוח יחסי תנודות בחיי העבודה שלה, ואפילו בחיי הנישואים שלה. אחרי הכל, גם אז, הדבר הזה, הבסיסי, לא משתנה לה. אדם שיכולת פתרון הבעיות שלו היא הבסיס למי שהוא, ייקח אותה איתו לכל מקום: לנישואים, להורות, למקומות עבודה שונים. מי שמוכשר במוסיקה יודע שהנגינה תנחם אותו ברגעי המשבר הכי קשים. מי שעובד שנים בעבודה שהוא אוהב יודע שהוא יכול להתנחם בה גם כשכל השאר מתמוטט. הבעיה היחידה היא מה שקורה כשלפתע פתאום הגרעין הזה – הבסיס הבסיסי ביותר לזהות שלנו, הדבר הזה שעליו אנחנו תמיד סומכים – נתקל במחסום.

העקיפה אסורה

מחסום כתיבה הוא ביטוי ידוע ומוכר. כבר ראינו במאה סרטים את הסופר המיוסר יושב מול הדף הלבן, קולמוסו האילם בידו. אבל אותו מחסום יכול להתרחש במאה מקצועות אחרים – החל מהמלחין שלא מצליח פתאום ליצור לחנים, דרך האם שחווה משבר חמור ביחסים עם ילדיה, וכלה במנהל שנתקל בבעיה שהוא לא מסוגל לפתור.
יתר על כן: לפעמים מה שמגדיר אותנו נעלם לא כתוצאה ממשהו שקרה לנו – אלא ממשהו שהתרחש במציאות החיצונית: האשה שהגדירה את עצמה באמצעות נישואיה, ועמדה מאחורי בעלה כל השנים – מאבדת אותו במפתיע (עד היום, כל ראיון עם תרצה אריאל מעלה לי דמעות בעיניים). האיש שמראהו החיצוני הגדיר אותו – מאבד את הלוק (מקרה קיצון: השחקן כריסטופר ריב). הכדורגלן נפצע פציעה חמורה שגומרת לו את הקריירה (שלושה חובבי כדורגל בבית לא ידעו לתת לי דוגמה, אבל בטוח יש אחת כזאת), הפסל לוקה בפרקינסון (יחיאל שמי). לפעמים נדמה לי שאלוהים מקפיד לפגוע לנו בכוונה דווקא ביכולת, בכישרון או במוסד שבנינו , בדבר שאיתו אנחנו הכי מזדהים, במה שאנחנו גאים יותר מכל.

סעו בדרכים חלופיות

האם יש כאן אירוניה מרירה? אולי. אבל אולי יש פה בדיוק ההיפך. כי לעיתים דווקא חוסר היכולת לנסוע בדרך הראשית, המוכרת לנו, מאפשרת לנו לגלות דרכים חלופיות, ודווקא הפגיעה בעמוד התווך שלנו מאפשרת לנו לגלות שיש לנו דברים נוספים להיתמך בהם.
כך, דווקא כשנמנעת מאיתנו הגישה לדבר שהוא הכי "אנחנו", אנחנו מגלים שה"אני" שלנו עשיר יותר משחשבנו. יש בו יכולות נוספות, תכונות נוספות, אפשרויות נוספות להגדרה עצמית. שהיצירתיות שלנו יכולה להתבטא לאו דווקא בכתיבה או בנגינה; שאנחנו יכולים ליצור מערכות יחסים עשירות וחשובות לא רק עם ילדינו; שאנחנו שלמים גם אם החצי השני שלנו איננו לצידנו יותר.
זה לא פשוט, ובדרך כלל גם לא מהיר. להיפך: לעיתים נדרש זמן כדי להשלים עם הפרידה ממה שהגדיר אותנו. להתאבל עליה. ואז לבנות את עצמנו מחדש – אותו דבר, אבל אחרת.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בהרצאות שלי, אני מלמדת אנשים לאבחן את עצמם ואת קרוביהם אבחון מהיר. איך? אני מלמדת להסתכל על המספרים העיקריים שלהם (יום הלידה ונתיב הגורל), ומסבירה מה כל אחד מהם אומר, ואיך הם משתלבים. דרך אלה, בדרך כלל, אנשים מגלים את הדברים החשובים להם ביותר; האקורדים העיקריים של מנגינת החיים, או אם נרצה מטאפורה מתחום הציור – השרטוט הכללי של הצללית. בדרך כלל, מספיק להסתכל על שני המספרים האלה כדי לדעת מה ינהל את אותו אדם, מה יעמוד בראש סדר העדיפויות שלו.
אבל ייעוץ נומרולוגי ממשי בודק הרבה מעבר לזה. הוא בודק המון מספרים אחרים, שיחד יוצרים פסיפס צבעוני. הם כמו הנחות המכחול שיוצרות עומק לדמות: פה עמוק, פה מתוח, שם שטוח. דרך הסתכלות על הצירופים של הגוונים הללו נוכל לדעת שאנחנו לא רק דבר אחד או שניים. אנחנו מכלול עשיר ויפהפה, שיכול להיות פעם ככה ופעם ככה, פעם כזה – ופעם, אם אין ברירה, אחר לגמרי.

והנה אחד שיודע לא רק למחוק פוסטים, אלא אפילו לשרוף יומנים – ולהתחיל מחדש (או במילותיו: "אולי צריך להיגמר כדי להתחיל מחר במקום אחר")