זה לא אתה, זו אני

פוסט ובו ידובר: על יחסים, על מסכים ועל השילוב בין תטא הילינג לנומרולוגיה

לפני כמה ימים חזרתי מסיור עיתונאים לאלפים הצרפתיים (הי, תורידו את המבטים המרחמים האלה מהפרצוף. עבודה זו עבודה, ואשה צריכה לעשות מה שאשה צריכה לעשות). שמחתי לקראת הנסיעה הזו שמחה ללא מצרים – חוץ ממצר קטן אחד: כשהסתכלתי ברשימת העיתונאים שמשתתפים בסיור, גיליתי בה שם אחד מוכר, של עיתונאי ותיק, שפגשתי בנסיעת עיתונאים קודמת, לפני אי אלו שנים. זכרתי אותו בתור איש ביקורתי, מתנשא, שכבר היה בכל מקום, הכיר כל אחד ועשה כל דבר – נו, מהמרגיזים האלה שיודעים טוב יותר מכולם. "טוב, נו", לחשתי לעצמי, "אז אני לא אהיה בסביבה שלו. אז מה."
אז מה? אז מה? אז ככה: לקח לי בדיוק חצי יום כדי לגלות שמה שלמדתי עליו במשך שמונת הימים שביליתי בחברתו אז, הוא פתפותי ביצים מוחלטים (ובשפת האזור: ביצה עלומה). מבעד לערפילי הזיכרון המתפוגגים נגלה אלי איש חם, ספורטיבי, עם מנה גדושה של הומור בכלל והומור עצמי בפרט, הרפתקן שלא מוכן להיכנע למגבלות הגיל או הבריאות, אלא מתעקש לחוות הכל; אחד שמוכן לחלוק מניסיונו עם כל מי שמבקש (וביקשתי), אבל ממש לא מתעקש לעשות את זה אם לא מבקשים. בקיצור, גיליתי איש מקסים.

מי פה השתנה?

מה קרה שם בעצם? איך יכול להיות שחל בו שינוי כל כך מפליג? התשובה הייתה פשוטה מאד מרגע שהסתכלתי בה בעיון: זו לא הוא שהשתנה, אלא אני. לפני שש שנים, כשנפגשנו לאחרונה, הייתי בדיוק בתחילתו של המסע הפנימי שלי. הייתי מפוחדת, לחוצה מכל מה שאני לא עשיתי ואחרים כבר כן, משווה, ביקורתית כלפי עצמי (ומכיוון שזה אף פעם לא הולך לבד – גם כלפי אחרים). ומכיוון שאלו היו הפילטרים שלי אז, ראיתי את המציאות ואת האנשים שמסביבי דרכם: מעוותים בעדשת החשש, הביקורת, ההשוואתיות. לא ידעתי אז את כל מה שלמדתי מאז: להפריד בין מה ששייך לאחר לבין מה ששייך אלי. לבקש עזרה. לבעוט באגו (טוב, לא מייד, אבל אחרי התבוננות קצרה). להפסיק לחנך את מי שלא ביקש. להודות שאני לא יודעת הכל. ואת כל מה שלא ידעתי אז, הטלתי בתוכי על אותו עיתונאי: כאילו זו לא אני שחסרת ביטחון, אלא הוא שבטוח מדי; כאילו זו לא אני שמפחדת להודות שאין לה מושג בפוליטיקה של הברנז'ה, אלא הוא שמתעקש לזרוק שמות. כאילו זו לא אני שלא יודעת כלום – אלא הוא שיודע יותר מדי.

אין דבר כזה "אדם אחר"

"אין דבר כזה תינוק", אמר הפסיכולוג הידוע דונלד ויניקוט, והתכוון שאי אפשר להסתכל על תינוק לבדו, בלי לבחון את הקשר שלו עם אמו. ואני אומרת שאין דבר כזה אדם אחר – כי עצם ההסתכלות שלנו עליו מתוך עצמנו קובעת מי ומה הוא יהיה בשבילנו. המבט שלנו לעולם אינו אובייקטיבי, אלא שואב את הקריטריונים שלו מתוך עצמו. אם חשובה לנו אסתטיקה, נבחן מייד עד כמה האדם שמולנו אסתטי. אם חשובה לנו שנינות – נשמע מייד אם הוא שנון או לא. אם אנחנו מפוחדים – נסווג אותו כמעורר ביטחון או מאיים. וכך, כמו העיוורים מהבדיחה הידועה שאוחזים כל אחד בחלק אחר של הפיל, וטוענים בהתאם שהוא דקיק וגמיש (לפי החדק) או עבה וקצר (לפי הרגל), כך גם אנחנו: אוחזים בחלק שקרוב אלינו, ושופטים כאילו ראינו את התמונה כולה.

אין כלום שם בחוץ

למרבה הצער, מה שמעוור אותנו יותר מכל, הוא חוסר המודעות לעיוורון שלנו: נדמה לנו שאנחנו אובייקטיביים, שמה שאנחנו רואים באמת קיים, שיש חוץ ויש פנים – כשהאמת היא הפוכה: כל מה שאנחנו רואים בחוץ, קיים גם אצלנו. כי אם הוא לא היה קיים, לעולם לא היינו מצליחים לזהותו. אדם תמים לא יודע לזהות מניפולציה, מפני שאין אותה בתוכו, בדיוק כמו שאדם מניפולטיבי לא מזהה תום וכוונה טהורה ("חייב להיות פה איזה קאץ'", הוא יאמר לעצמו. "לא יכול להיות שהכל כל-כך טוב"). מי שאין בתוכו פחד, לא נבהל. כשאנחנו קמים בבוקר כועסים, העולם כולו נראה לנו חורש רע, ואם קמנו במצב רוח חיובי – נראה הכל ברוח טובה. אנחנו לא יכולים לזהות את מה שאין בנו גם אם נשמע אותו, בדיוק כמו ששיחה בשפה זרה תעבור לנו ליד האוזן.
במילים אחרות: כשאנחנו רואים תכונה כלשהי אצל האחר, אנחנו בעצם רואים הקרנה של מה שנמצא בתוכנו. כמו היינו מתהלכים בשדרות אינסופיות של מסכים, עליהם אנחנו מתעקשים להקרין בכל פעם אספקט אחר שלנו: חוסר הביטחון מוקרן על הילד, והרדיפה אחר הנוצץ והשטחי – על הילדה. הקמצנות על הבעל, והרצון לנצל – על הבוס. כמה קל לראות את כל אלה אצל האחרים, כמה מתחשק לכבות את הסרט המרגיז וללכת לקולנוע אחר, וכמה קשה להבין שכל עוד נמשיך לשאת את הקמצנות, השטחיות או חוסר הביטחון בתוכנו – נמשיך לזהות אותם שוב ושוב, בגרסאותיהם השונות, אצל האנשים מסביבנו. כמה קל ומתבקש להפנות את הגב למסך – וכמה קשה להבין שאין ברירה: אם נמאס לנו מהסרט, הדרך היחידה היא להחליף אותו במקרן שבתוכנו.

תורת הפילטרים

וכן, אני שומעת אתכם לוחשים לעצמכם: "עם כל הכבוד אלייך, לא הכל זו את. יש גם את האנשים האחרים. הם חושבים, מתנהגים, עושים, ולא כל מה שאת רואה באחר קיים גם בך".
ואני עונה (לכם, לעצמכם ולעצמי): נכון שהאחרים עושים, חושבים ומתנהגים. אבל מה שאני רואה וקולטת מהעשייה, ההתנהגות והמחשבות שלהם, עובר בהכרח דרך הפילטרים שלי, ולכן מעיד עלי. כשמישהו אומר לי שאין לו חשק לדבר איתי עכשיו, הפרשנות שלי יכולה ללכת לכל מיני מקומות: אולי הוא מחפש שקט, אולי הוא עצוב, אולי עייף. זו אני ששומעת "לא אהובה" או "דחויה", כי זה הסרט שלי. האמונות והאוטומטים שלי הם כמו משקפיים, שמאפשרים לי להבחין בחלק מהגירויים שסביבי, ולהתעלם מאחרים; וברגע שהבחנתי במשהו, הם אלה שמראים לי איך להתייחס אליו.
יותר מזה: עצם הזיהוי שלנו מכתיב את המשך האינטראקציה עם אותו אדם. כי אם זיהיתי חוסר תשומת לב כדחייה וחוסר באהבה, אתנהג במרירות ובכעס. אבל אם זיהיתי אותו כבקשה לשקט – אעניק אמפתיה ושלווה. אלה בתורם כבר יפעילו את המנגנונים של האדם שמולי להעצמה או להחלשה של מה שזיהיתי, וחוזר חלילה.

תבנית נוף מחשבתנו

ההבנה הזו, שהדרך שבה נראים לנו אנשים מסביבנו היא תבנית נוף מחשבתנו, נשמעת אולי פשוטה, אבל מבחינתי היא פריצת דרך. ראשית, מפני שהיא מאפשרת לי לזהות היטב, דרך מה שאני אומרת על האחרים, מה עדיין קיים בי (בשבוע האחרון זיהיתי: קמצנות, אובססיביות, פחד. יטופל מייד, תאמינו לי). שנית, מפני שהיא נותנת לנו ביד מטה קסמים: יכולת לשנות את האנשים שמסביבנו. כי אם מה שאנחנו רואים אצלם הוא השתקפות שלנו, כל מה שאנחנו צריכים זה לפעול בתוכנו – וגם הם ישתנו. אם זיהינו תוקפנות, או קמצנות, או מניפולטיביות – כל שעלינו לעשות הוא לטפל בהם אצלנו, ו- פוף! קסם ההיעלמות יופעל. למה? כי מה שלא קיים אצלנו, לא קיים בעולם שלנו. זוהי מהותו העמוקה של חוק המשיכה: אנחנו מזהים ומושכים אלינו את מה שקיים בתוכנו. אם הסרט שבתוכנו הוא סרט אקשן, לעולם לא נצליח לראות על המסכים שסביבנו סרט רומנטי. אבל אם החלפנו סרט – פתאום גם המסכים שסביבנו מתנהגים באופן שונה. כשאנחנו מפוחדים, אנחנו מושכים פחד ואיום. כשאנחנו אוהבים, אנחנו מושכים אהבה. כשאנחנו נקיים, העולם סביבנו מתנקה.

איך מנקים?

אבל איך מנקים מתוכנו, אם ככה? יש דרכים רבות, אבל אני אישית משתמשת בשיטה של ה"הו'אופונופונו" – שיטה עתיקה מהוואי, שמבוססת בדיוק על התפיסה הזו: שכשאנחנו מנקים אצלנו, העולם סביבנו מתנקה. ערכת הניקוי של השיטה מורכבת משלושה משפטים פשוטים: 1. אני מצטערת. 2 תודה. 3. אני אוהבת אותך.
איך זה עובד? פשוט ולעניין: כשאני מזהה משהו מקולקל אצל האחר (למשל: ביקורתיות), אני מבינה שהוא קיים גם אצלי – אחרת לא הייתי מזהה אותו. מייד אני מבקשת סליחה על אותה תכונה, מודה לבורא על כך שזיהיתי אותה אצלי, ומזכירה לבורא שאני אוהבת אותו. למרבה הפלא, לשלושת השלבים האלה, שנשמעים כמעט קלישאה, יש אפקט מיידי של פתיחת לב, ויתור על שיפוטיות והקלה בכאב הפנימי שלנו. ולא, אל תאמינו לי: אתם מוזמנים לנסות את זה בבית.

ומשהו על תטא הילינג ונומרולוגיה:

עוד דרך מצוינת לנקות את העולם סביבי ממה שאני לא רוצה, מבחינתי, היא השילוב בין תטא הילינג לנומרולוגיה. בעוד נומרולוגיה קבלית מאפשרת לזהות במהירות את הדפוסים הבעייתיים שלנו (למשל: עודף ציפיות אצל אנשי 6, ביקורתיות אצל אנשי 4, חרדות אצל אנשי 7, תחרותיות אצל אנשי 8 ו-1, הצפה רגשית אצל אנשי 2, התמכרות לריגושים ולאקשן אצל אנשי 3), התטא מאפשר לשלוף אותם משם, במהירות וללא מאמץ, כמו היו תוכנות מחשב מיותרות. כל מה שצריך הוא לאפשר לזה לקרות. (עוד מידע על תטא הילינג ואיך בדיוק הוא עובד אפשר לקרוא כאן).
ככל שאנחנו נקיים יותר מפחדים, כך העולם סביב יהיה פחות מפחיד. ככל שאנחנו נקיים יותר מכעס ותוקפנות, כך העולם סביבנו יהיה בטוח יותר. ככל שאנחנו מפנים מקום לאהבה – היא תופסת יותר מקום בחיים שלנו.

וכשאנחנו מבינים שמה שאנחנו רואים זה תמיד רק את עצמנו, העיוורון מתפוגג, ואפשר סוף סוף לראות בהיר ושקוף