חשופה

פוסט ובו ידובר: על סודות, על חשיפה ועל תפרים פרומים

רגע לפני שלחצתי על "פרסם" בבלוג והעליתי את הפוסט הקודם, היה לי רגע של היסוס. זה הרגיש לי חשוף. עירום מדי, ככה לשטוח את כל ה"יותר מדי" שלי מול העולם. מודה: כמעט כל שבוע, כשאני כותבת, עולה השאלה עד כמה. כמה ליטרות בשר יש לשפוך בלי להירתע, רק מפני שזו האמת. כמה להראות את עצמי בעליבותי, בגיחוכי, בהסתובבות שלי סביב עצמי. ומה זה יעשה לקוראים. מה הם יחשבו עלי. "בעל טור אישי חייב להיות אקסהיביציוניסט", אומרת חברתי החכמה ע' (היא יודעת, אחרי שערכה אלפי טורים), ואני, לא נעים לי להודות, די כזו. רק שבתור אקסהיביציוניסטית יש לי חולשה אחת קטנה: אני מעדיפה להסתיר.

הסודות הקטנים

וזה קטע, הצורך הזה להסתיר. אני אלופת הסודות הקטנים. מומחית בלהתלבש ככה שלא יראו מה עושות לי פחמימות פשוטות, באיפור שנראה טבעי לגמרי ("ברור, ככה קמתי בבוקר"). מעולה בלא להראות שנפגעתי, שאני כועסת, שרע לי. הדחף הטבעי שלי הוא להסתיר כל מה שלא נעים לראות ולהראות: שאין לי סבלנות. שלמרות שעקרונית הפסקתי לעשן לפני שלוש שנים, אני חוטפת שאכטות וסיגריות שלמות בתדירות שעולה וגוברת, עד כדי הרגל. שאני לא באמת אדם אוהב וחומל ורפוי כמו שאני רוצה להיות.
ובעיקר אני מסתירה את עצמי. מסתירה את עצמי החלשה, המתחשבנת, הפגועה, הכועסת, הילדותית, הרחוקה כל כך מלהיות מושלמת. מסתירה – כמה אירוני – דרך חשיפה. כי למדתי במרוצת השנים שקל מאד להסתתר תחת שטף המילים, רצוי כלליות ככל שאפשר. זה לא אני, אלה אנחנו. זה לא הכאב שלי, זה הכאב הכללי. הו, איזה יופי. כמה קל ופשוט להסתתר עירומה תחת המטריה של כולם.
או שלפעמים אני כן אומרת, אבל לא למי שרלבנטי לומר לו. מספרת על. מספרת בדיעבד. מספרת למי שברור שיכיל אותי, כי זה לא קשור אליו. מספרת כשכבר נגמרו הכאב והזעם, כשכבר יש תובנות, כשכבר אפשר לומר: "היי, שמה הייתי, אבל עכשיו אני במקום הרבה יותר טוב". מדברת אחרי שכבר דיברתי עם אחרים וליבנתי וכעסתי ובכיתי הרחק, במקום בטוח, כשבמילים שלי כבר לא נותרו רגש וכוונה ורצון אמיתי מרוב עיבודים, מרוב דיבורים וטחינות והבנות. הם כמו דו"ח של מדען על ניסוי שהתקיים במעבדה. ומי בכלל מזדהה עם דבר כזה? מי בכלל רוצה להקשיב?

כשהתפרים נפרמים

וכל זה, כמובן, רק כשאני לא יוצאת לי בקצוות. זולגת מהפרימות בתפרים המהודקים, השווים, המדודים. כי כשאני זולגת, זו חתיכת זליגה. וכשהתפרים נפרמים, זה רק בגלל שכעס גדול פורם אותם. כשהצורך לומר את האמת, להראות אותה, להראות אותי, כבר עבר מטמורפוזה ונהיה שד גדול ואדום. ובכל פעם שזה קורה, בשחרור גדול ורתחני, אני חוזרת אחר כך מבוישת אל מאורת הסודות הקטנים: לא, לא התכוונתי. אני ממש מצטערת. זה לא אתה, זו אני. סליחה שהעזתי לומר משהו קשה. אנחנו בסדר, נכון? את בכל זאת אוהבת אותי?
ופתאום, תוך כדי כתיבה, זה מתקשר לי לקושי שלי לומר לאחרים מה אני רוצה. ככה, פשוט וישיר. מה אני רוצה ממך, למה אני מצפה. במקום זה אני רומזת, עוקפת, מסתבכת והולכת. רק לא להגיד לאחר: הנה הרצון שלי, חשוף ומדמם.

ממה את מפחדת?

אני חושבת שכשהתחלתי ללמוד את שיטת המגירות, זה היה הדבר שהכי אהבתי בה: את העובדה שאת אף פעם לא הולכת לדבר על שום דבר עם אף אחד אחר; תמיד עם עצמך. רוצה שינוי? תעשי אותו אצלך. זה התאים לי כל כך, לפתור את כל בעיות היחסים שלי עם העולם בשיחות עם עצמי. הרי בזה אני אלופה. זה בסוד. לא צריך לחשוף.
רק שמגיע הרגע שבו כל זה לא עובד יותר. שבו השיחה הבאה שלך עם עצמך צריכה להיות על השאלה : "למה את לא מדברת". למה את לא מוכנה לחשוף את עצמך באמת, כמו שאת. למה את מוכנה לתת לעצמך להיחשף רק כשאת לא יכולה יותר להחזיק את החליפה בחתיכה אחת. למה לא קודם. ממה את מפחדת?
ובתוכי אני יודעת ממה אני מפחדת: ראשית, מהחשיפה עצמה. מעצם הרעיון לחשוף משהו שהוא כמוס ועדין אל השמש הקשה שבחוץ. כאילו מוטב לשמור אותי קרוב לחזה. כי מה כבר שלי בעולם חוץ מהסודות שלי.
ושנית, מהפגיעה. כי אם יש בך רגשות עדינים, או להבדיל – מחשבות לא אסתטיות, ותשימי אותם על החזה, בגלוי, הרי שמייד תהפכי למטרה מהלכת. ומה ימנע מהציידים לתקוע לך חץ היישר בעקב אכילס שלך, אם את הולכת ומנפנפת בו?
ושלישית – מהדחייה. כי אם את יודעת שמה שאת זה לא מה שהיית אמורה להיות – שהיית אמורה להיות הרבה יותר טובה מזה, ומה את בכלל מתעסקת בקטנוניות הזו, בילדותיות הזו, בתובענות הזו, בצרות העין ובקנאה – הרי שברור שמי שיראה אותך במערומייך יגיד שכזאת הוא לא רוצה.

ירצו – יאכלו

רק שביני לביני אני יודעת כבר לזהות את האמונות הרעות שיושבות מאחורי הפחדים. שאם אני מאמינה שאסור לחשוף את התוך שלי בגלל עדינותו, הרי שיש לי אמונה שאני עצמי עדינה מדי, חלשה מדי מכדי לבוא במגע עם העולם, ושיותר מזה – אני מאמינה שהעולם גס ואכזר וממית.
שאם אני מאמינה שאם אחשוף את עצמי יפגעו בי, הרי שאני מאמינה שיש בעולם רודפים ונרדפים, משחק סכום אפס של מנצחים ומפסידים, טורפים ונטרפים.
ושאם אני מאמינה שיידחו אותי אם יראו לי את הלבנונית, הרי שאני דוחה את עצמי, לא מקבלת את עצמי כמו שאני.
ואני כבר לא רוצה להחזיק בהן, באמונות האלו. כי אני יודעת שהעולם הוא מכלול משתף פעולה, שבתוכו אני חלק בלתי נפרד, על כל מי שאני, מפרצים ורכסים. ואני רוצה להיות מי שאני באמת: לפעמים חלשה ולפעמים חזקה, לפעמים אסתטית ולפעמים לא.
אני רוצה להפסיק לתחזק את חומות המגן שלי, שמתחזקות את המלחמה ביני לבין העולם, את המלחמה ביני לביני. אני כבר יודעת שהחשוף ביותר הוא המוגן ביותר, כי אם אין מה להסתיר, מה יש לפחד? איך אפשר לאיים בשליפה של מה שממילא בחוץ?
אני רוצה שמי שאוהב אותי יאהב אותי כשהוא יודע הכל (גם אם לא הכל הוא אוהב). כי אם הוא אוהב אותי כשאני חסויה ומוסתרת, את מי בעצם הוא אוהב?
ואלה שלא? לא ירצו, לא יאכלו.
***
ולבסוף, בכל פעם שאני רוצה להסתיר משהו, אני רוצה לעצור ולשאול את עצמי: למה בעצם אני רוצה להסתיר? בגלל שלא בא לי להתעמת על האמת שלי, ואני מעדיפה לרצות? או בגלל שאני מרגישה שאני עושה משהו לא נכון לי, שאינו מבטא את מי שאני רוצה להיות?
כי בסופו של דבר, אני יכולה להסתיר מכולם רוב הזמן. אבל מעצמי – אני לא יכולה להסתיר אף פעם. וכך, דווקא ההסתרות יכולות להיות הסימן שלי: ככה אני לא רוצה. אני רוצה אחרת. אני רוצה באור השמש, כי אליו אני שייכת.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בסופו של דבר, אנחנו שומרים סודות כשנראה לנו שאנחנו לא בסדר. מסתירים את מה שנראה לנו שלא יתקבל, לא יעבור טוב, יפגע באחרים או סתם ידחה אותם. אבל מאיפה אנחנו יודעים מה בסדר ומה לא? בעיקר מהחינוך שלנו, שבנומרולוגיה הקבלית בא לידי ביטוי בעיקר בשם ובשם המשפחה.
השם שלנו הוא המורשת שלנו – מה שירשנו. הוא מבטא את הציפיות של הורינו מאיתנו, את האמונות שקיבלנו מהסביבה כצידה לדרך. אבל מה קורה כשהאמונות, הערכים והנטיות האלה מתנגשים עם המהות שלנו – עם תכונות האופי הבסיסיות, שמתבטאות בתאריך הלידה? מה קורה, למשל, אם המספרים הבולטים לאורך תאריך הלידה שלנו הם 3 ו-5 (מרחב, ספונטניות, גמישות, שמחת חיים, ילדותיות) ואילו מספרי השם הבולטים אצלנו הם 4 ו-6 (צירוף שמדבר על אחריות, תכנון, מסירות לאחר, הקרבה עצמית)? או אז, ייווצר אצלנו קונפליקט קבוע, כשהחלק שעבר סוציאליזציה יטיף וידחה את החלק המהותי, הפנימי.
לעיתים, בזמן הכנת ייעוץ נומרולוגי, אני רואה מפות כאלו, שבהן במקום אדם אחד, יש שניים: האחד פנימי ומהותי, והשני תרבותי ומשפחתי. לעיתים ממש אפשר לראות איך מספרי השם זהים למספרים של אחד ההורים, כאילו ציווה על בתו או בנו: "תהיה כמוני".
איך מסתדרים עם קונפליקט כזה? לטעמי, עצם הבהירות וההבנה שזה העניין, שיש בנו סתירה, כבר מביאה איתה הקלה. כי אם אנחנו יודעים שאנחנו כאלה מטבענו (שוצפים וקוצפים או מופנמים ופאסיביים, אינטרסנטיים או תמימים מדי) ואלה מי שנועדנו להיות – אנחנו יכולים לקבל את עצמנו. ושם נגמרות ההסתרות.

וכן, הכל בסדר.