יש לכם תכניות?

פוסט ובו ידובר: על ציפיות נכזבות, על אלרגיה רוחנית ועל נומרולוגיה קבלית

בסוף השבוע שעבר ארזתי את עצמי, ונסעתי לסמינר של "התחברות מחדש". שנתיים חיכיתי עד שהגיע הרגע לבוא בדלת אמותיו של ד"ר אריק פרל, כירופרקט אמריקני נאה שזכה בכוחות הילינג פלאיים, ומאז מעביר את זה הלאה, תמורת תשלום סמלי (כלומר, תשלום סמלי על הדי.וי.די. קצת פחות על הספר. לצורך הסמינר, כבר תשלמו משכנתא בינונית). שמעתי עליו שחלק מהבאים בסוד הסמינר שלו יוצאים ממנו עם כוחות ריפוי בעצמם, ואילו אחרים מתרפאים ממחלות קשות דוגמת סרטן, עוני או חוסר אושר כרוני.
לי, באופן אישי, לא היו יומרות להשיג כוחות ריפוי. כל מה שתכננתי זה ללכת לסמינר, לטבול באור הנגוהות הרוחני של המורה, ולהסתפק בשמחה ובענווה בהחלמה מאלרגיה מציקה ועקשנית. דיל?
אז זהו, שלא. רבע שעה לתוך הרצאת המבוא של היועצת העסקית לכירופרקטורים שניהלה את צוות עוזרי ההוראה בסמינר – אנגלית אמריקאית מתקתקה, נוכחות בימתית של גננת בדימוס, קלישאות רוחניות לפי הקילו והפניות תכופות לרכישת תקליטורים – התברר לי ש:
א.    ד"ר אריק פרל לא הגיע ולא יגיע, כי אמא שלו בדיוק נפטרה.
ב.    התחברות מחדש אפשר ללמוד גם מהיועצת העסקית המדוברת, שמתעקשת לכנות את עצמה בחיבה "יא-יא", בעיניים פעורות וחיוך רחב, כי ככה הנכד שלה עושה.
ג.    האלרגיה שלי עולה כפורחת כל אימת שעולה בי ההתנגדות ליועצים עסקיים אמריקאיים שקוראים להם "יא-יא".

לא כך תיארתי לי

הרגשתם פעם שאתם אלרגיים למישהו? ובכן, זה מה שאני הרגשתי מול הגברת שניהלה את סוף השבוע השלם שבו ניסיתי ללמוד את תדרי ההילינג של "התחברות מחדש". בכל פעם שהיא הרימה את ידה מטופחת המניקור כדי להדגיש קטע טקסט מהספר ("אם תקנו אותו, תוכלו להסביר למטופלים שלכם כמה זה מד-הים"); בכל פעם שהיא חלקה איתנו סודות יקרי ערך ונדירים מעולם השיווק העצמי ("אל תשמרו את כרטיסי הביקור שלכם לעצמכם"), ואפילו כשהיא הנחתה אותנו איך להניע את הידיים ומה להרגיש  ("מיטות הטיפול הן כמובן למכירה, פרטים בדוכן"), תיעבתי אותה. הייתה לי סיבה טובה ממש: היא קלקלה לי את התכניות. כמו קולומבוס, תכננתי להגיע להודו, ובמקום זה מצאתי את עצמי באמריקה. פלא שישבתי שם כמו מתבגרת נטולת ריטלין, מצחקקת, מרעישה ומסרבת להקשיב?

מותק, התכניות התפוצצו

למרבה המזל, אני לא לבד (ואגב, גם היא לא: מתברר שיא-יא כבר נשואה לבעל השלישי שלה). אם יש משהו שמוציא את כולנו מהאיפוס – כן, כולל הזורמים ביותר בינינו – הוא שמקלקלים לנו את התכניות. ולא, לא מדובר בהכרח בתכניות שנכתבו בלוח הזמנים: אלה יכולות להיות תכניות מכל סוג שהוא לגבי איך אמורה להיראות המציאות.
בתכניות שלי, למשל, כתוב שאני אמורה להיות מלאת חמלה, חביבה ומבינה 24/7. לפי התכניות שלי כל האנשים בעולם (כן, כולל אתם) אמורים להסכים איתי כל הזמן. לפי התכניות שלי בעלי אמור לספר לי לפחות פעמיים בשבוע שהוא אוהב אותי עד אין קץ; חשבון הבנק אמור להיות מלא וגדוש, והילדים שלי אמורים להצליח להפליא בבית הספר, בכל המקצועות ובמיוחד בתחום החברתי. מעבר לזה, התכניות שלי כוללות לוח זמנים מפורט, תפור ברמת רבעי השעה, ומתוכנן פשוט למופת; מובן מאליו שלפי התכניות שלי, העולם כולו אמור להתאים את עצמו ללוח הזמנים הזה.
תצחקו, תצחקו. חופשי תצחקו. רק תעצרו שנייה לשאול את עצמכם בדרך מה התכניות שלכם. שבן הזוג ירוויח יותר? שהילדים יסדרו את החדר? שהבוסית לפסיק לדבר שטויות? שהאהוב שלכם יחזיר לכם אהבה, ובדיוק בתזמון, בטמפרטורה ובמרקם שבהם אתם רוצים את האהבה הזו? שתקבלו עכשיו, וברגע זה, את מה שאתם רוצים, במקום להתייסר בהמתנה מעצבנת?

העולם, קווים לדמותו

כי בכל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "הוא צריך להיות ככה" או "זה אמור להיות כך" אנחנו מצהירים שיש לנו תכנית. ומתברר שכולנו מתכנני תכניות חרוצים: בונים לנו חזון מפורט, בשלושה מימדים, לגבי איך צריך להיראות העולם, ואז מגישים אותו ליקום כמו שמגישים תכניות אדריכליות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה: נא לאשר ולחתום כאן, כאן וכאן. הרי השקענו בתכנון, מתי נקבל את מה שרצינו?
אלא שהיקום (אגב, בדיוק כמו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה) מתעקש להערים קשיים. לפעמים הוא מתעכב במתן האישורים לפרויקט. לפעמים הוא מתעקש שנבנה חדר אחד במקום שלושה. ולפעמים הוא אפילו שולח אותנו עם בעיטה מצלצלת, ומסביר שאנחנו אולי רוצים, אבל אין על מה לדבר. תגישו ערעור בשלושה עותקים, אבל גם זה לא יעזור לכם. לכו חפשו לכם בית אחר, נישואים אחרים, עבודה אחרת, בית ספר אחר לילדה מזה שתכננתם.
ומילא כשהיקום עצמו מפנה כתף קרה לתכניות שלנו. אבל מה קורה כשאנשים אחרים הורסים לנו את התכניות? אוהו, פה אנחנו מתפוצצים. אנחנו מתמלאים כעס, עוינות וכאב. איך הם מעזים לא לשתף פעולה? איך הם לא מבינים שזה לטובתם – לאהוב אותנו, להסכים איתנו, להתחתן איתנו או סתם להציע לנו את המחיר המתאים (לנו) על משהו שאנחנו רוצים? ומילא זה שהם לא מבינים שזה לטובתם –  הם לא מבינים שאם לא, אנחנו פשוט נתמוטט?

השילוש הלא קדוש

כי תכניות הן בסדר, פחות או יותר, כל עוד הן עובדות. הצרה מתחילה כשהן לא – ובסופו של דבר, כל אחד מאיתנו חווה רגע אחד כזה (כלומר, אם הוא המאושר באדם. אם לא, הוא חווה רגע כזה אחת לחצי שעה).
ומה שקורה אלה שלושה דברים: ראשית, אנחנו נהיים כועסים, מרירים ותוקפניים – כי אנחנו מנסים לשנות את האחרים כדי שיתאימו לתכניות שלנו. ו- הפתעה, הפתעה – רוב האנשים לא עסוקים בתכניות שלנו, אלא בתכניות שלהם, וממש לא בא להם להשתנות רק בגלל שאנחנו מתלוננים בקולי-קולות.
שנית, כשאנחנו נצמדים למה שהיה אמור לקרות לדעתנו (שנקבל העלאה, שיגיעו לפגישה בזמן, שנבלה יחד נפלא), אנחנו נלחמים במה שקרה במציאות (התנאים הורעו, איחרו לנו לפגישה, הסרט היה נורא). וכשאנחנו נלחמים במציאות, למרבה הצער היא תמיד מנצחת, פשוט כי היא המציאות. אלא שבמקום לראות מה יש בה (אולי זה אפילו משהו שהיינו רוצים) אנחנו עסוקים במה שאין בה – לא ממש נקודת פתיחה לנירוונה ואושר נצחי.
שלישית, כשאנחנו מתעקשים על תכנית ספציפית להשגת משהו שאנחנו רוצים – למשל, מתעקשים שרק בבית הספר המסוים הזה הילד שלנו יבטא את הפוטנציאל שלו, או שרק הבית הזה יענה על צרכינו, או שרק עם בן הזוג הזה נדע אהבה – אנחנו מפספסים את כל שאר האופציות האינסופיות שהעולם פורש בפנינו כדי להשיג את אותה מטרה: מחמיצים את כל בתי הספר, בני הזוג והבתים האחרים. אנחנו נהיים צרי מבט, צרי מוחין וצרה צרורה באופן כללי.

רעיון במקום ביצוע

אז מה, אני שואלת את עצמי בייאוש, לוותר על תכניות לחלוטין? איך אגיע למשהו אם לא אתכנן? (אגב, עצמי יודעת שאני נצר נאמן ליהדות גרמניה המפוארת וחובבת התכנון, וכשהיא קולטת שאני במצוקה שכזו, היא בורחת מיד. במיוחד כשהיא רואה אותי עם כרית ביד).
כאן נכנסת התובנה הנפלאה של "שיטת המגירות", של אבחנה בין רעיון לביצוע, או בין המטרה – לתכנית להשיגה.
"רעיון" הוא אותו דבר שאנחנו רוצים להשיג – והוא תמיד דבר מופשט: למשל, טובת הילד, שלווה קוסמית, ביטחון כלכלי או אהבה מחממת. במילים אחרות, זו המטרה שלנו. באופן מפתיע, על רעיונות אין ויכוחים בין אנשים. אם נספר למישהו שאנחנו רוצים בטובת הילד שלנו, או שחשוב לנו להרגיש אהובים, הוא לעולם לא יאמר שזה חרא של רעיון: ברמת הרעיון יש תמיד אחדות והסכמה.
"ביצוע", לעומת זאת, הוא הדרך להשיג את אותה מטרה. וכאן כבר האופציות רבות, וכמוהן אי-ההסכמות. למשל, הורה אחד יכול לחשוב שלמען טובת הילד כדאי לשלוח אותו לבית ספר אחד, בעוד ההורה השני יכול להעדיף בית ספר אחר או הום-סקולינג; יש מי שיגיד שלמען אהבה שחלפה צריך ללכת לטיפול זוגי, ואחרים יאמרו שמוטב להיפרד ולחפש בן זוג אחר.
לכן, אין פלא שכשיש לנו תכניות, אנחנו נתקלים לא פעם בהתנגדות, כאשר אנשים אחרים חושבים שהתכניות שלהם טובות יותר, או מתאימות להם יותר. תכניות הן תמיד ברמת הביצוע ולא ברמת הרעיון – שהרי יש תמיד יותר מדרך אחת, תכנית אחת, ביצוע אחד, כדי להשיג את אותו רעיון.

רמה אחת למעלה

אז מה כל זה אומר? זה אומר שבכל פעם שהתכניות שלנו לא מתגשמות, זה לא הרגע להתייאש (ועצמי מוסיפה בסרקזם אופייני שזה גם לא הרגע לרוץ אחריה עם הכרית). זה פשוט הרגע ללכת, ממש כמו שעושים במחשב, רמה אחת למעלה  – לרמת הרעיון. לשאול: מהו הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להשיג? באילו דרכים נוספות אפשר להשיג את אותו רעיון? ובינתיים, מה מציעה לנו המציאות הנוכחית, זו שבה התכניות שלנו לא מתגשמות?
זה גם הרגע לשאול אם ההתנגדות שלנו למציאות לא גורמת בעצמה נזק לרעיון: למשל, טובת הילד אף פעם לא יכולה להיות מושגת מויכוח קשה בין ההורים, חידוש האהבה לא יכול להגיע כשאנחנו מתהלכים בבית בפרצוף מאוכזב ומריר, ושום התחברות – מחדש או לא מחדש – לא יכולה להגיע כשאני עסוקה בהתנגדות.

נ.ב. רוצים לדעת מה קרה בשנייה שהפסקתי להתנגד (זה קרה בערך רבע שעה לפני סוף הסמינר, תודה ששאלתם)? הבנתי שאמנם לא נרפאתי מהאלרגיה, אבל אני כן מצליחה לעשות הילינג, ושבידע השיווקי שרכשתי אני יכולה לעשות שימוש בתחום הנומרולוגיה. הי, מישהו רוצה כרטיס ביקור?

נ.ב. 2: והנה תראו מה קורה למי שמתעקשת לעשות תכניות מפורטות ליום ההולדת שלה (חשבתי להכניס את הגרסה של איימי וויינהאוס, אבל תודו שזו הרבה יותר מצחיקה)
It's my party

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, כולנו עוברים בחיינו ארבע פסגות – תקופות בנות תשע שנים, שבהן מגיעות אלינו הזדמנויות להגשים את ייעודנו. כל פסגה מאופיינת באנרגיה אחרת ומעניקה רוח גבית בכיוון מסויים: למשל, פסגה 1 מעניקה הזדמנויות להתחלות, ניהול ועצמאות, ופסגה 2 מעניקה הזדמנויות להולדה ולטיפול.
אלא שרבים מהאנשים כלל לא מתייחסים להזדמנויות הללו. במקום זה, הם פועלים אך ורק לפי תכונותיהם – ולפי תכניותיהם. במקום להקשיב ולשים לב מה היקום מזמן להם, הם ממשיכים לפעול כעיוורים על פי תכנית האב (שלא פעם הוכתבה אכן מבית ההורים), ולא מבינים למה התכניות שלהם לא מצליחות במקרה הטוב – או מצליחות אבל לא מביאות להם אושר, במקרה הרע.
מתי זה קורה? בעיקר כאשר מספרי תאריך הלידה שלנו, שמעידים על התכונות שלנו, אינם דומים לאלה שמופיעים בפסגות. במילים אחרות, מי שיש לו מספר 1 בולט בתכונותיו, וניחן בתכונות של מנהל, יזהה בקלות הזדמנויות לניהול, ויקפוץ עליהן. לעומת זת, אדם בעל תכונות של מטפל או מדריך יתקשה יותר לשים לב לאופציות הללו, מפני שהן יעניינו אותו פחות.
אלא שאי מימוש ההזדמנויות בפסגה, בין אם אנו מודעים לו או לא, גורם לנו לחוש לא מסופקים. משהו חסר בחיינו, ואנחנו מתקשים לשים עליו את האצבע. ייעוץ נומרולוגי יכול לגלות לנו מהן ההוראות וההזדמנויות המגולמות בפסגות שלנו, וכך, נוכל לעשות פחות תכניות – ויותר להקשיב לעצמנו, לרעיונות האמיתיים של ייעודנו.