לא לשם כך התכנסנו

פוסט שאין בו שום קשר (נשבעת) לפוליטיקה, למרות שקיים בו הצירוף "השר לפיד"

לאחרונה שר האוצר לפיד הלחיץ אותי.
לא, זה לא הולך להיות עוד טקסט ריקי כהן, ואפילו לא סתם טקסט פוליטי (מבחינתי תמיד האישי הוא הפוליטי. תכל'ס, רק אישי קיים בשבילי. צר עולמי כעולם נמלה).
אבל הפעם זה נגע לי באופן אישי ביותר, כי השר לפיד, אביר מעמד הביניים (או לפחות אביר החלק העליון שלו), הצהיר שבכוונתו לבטל את הטבות המס ליישובי הפריפריה – אחד הדברים שהכי מטים את המאזניים לכיוון החיים כאן בצפון, שני מטר מנסראללה, בלי אופציה לבקש כוס סוכר מהשכן.
ובעקבות חמשת המשפטים ששמעתי בטלוויזיה התכווצתי לשבוע שלם, כאילו נערי האוצר באופן אישי מידפקים על דלתי ודורשים לקבל את הארנק שלי. הרגשתי שאין לי. שלוקחים לי. פחדתי שאני לא אסתדר עם כזו הפחתה במשכורת. בקיצור, הכפתור במוח שלי עבר למצב מחסור.
ולמרות כל האימונים המחשבתיים שלי, לקח לי כמעט שבוע להבין שזה לא הוא (כלומר, כבוד השר) אלא אני. רק כשחברה אהובה סיפרה לי כמה קשה לה להתמודד עם חוסר עבודה כרגע, ירד לי האסימון: שתינו התבלבלנו לגמרי. קנינו את התפיסה המקובלת, שמה שמשמעותי הוא מה שיש לך או אין לך ברמה הפיזית. מה שהשגת או שלא השגת. אם יש לך או אין לך עבודה, כסף, אוטו, בית, מעמד. שכחנו את הידיעה הפנימית, השקטה, שאיתה באנו לעולם: הידיעה שבאנו לכאן בשביל מטרה אחרת לגמרי: לעשות כאן עבודה, להתפתח כבני אדם, וכל השאר – כסף, בית, עבודה, אפילו נישואים – הם רק הכלים לעשות זאת. בקיצור, בלבלנו בין אמצעי למטרה.

תפנה את מסלול הריצה, בבקשה

טוב, זה בהחלט מבלבל, אני מודה. אנחנו חיים בעולם פיזי, עם מטרות פיזיות, בחברה שמזמן-מזמן שכחה מה האמצעי ומה המטרה, והפכה את הכסף (וכל מה שהוא יכול לקנות) למטרה העליונה שלה (ואחר כך עוד מתפלאת למה למרות שמעולם לא היו רבים כל כך אמידים כל כך, האושר לא בדיוק מסתובב ברחובות).
אבל בכך אנחנו דומים לאנשים שנכנסו להתאמן בחדר כושר משוכלל, ושכחו שיש בחוץ עולם. נדמה לנו שהשעה הזו בחדר הכושר היא כל מה שיש לנו, ולכן אנחנו רבים על הזכות לגשת לאליפטיקל הכי משוכלל, למסלול הריצה המודרני יותר, לאפשרות לגשת לבאר המשקאות ולשתות כאוות נפשנו. ומכיוון שנדמה לנו שזה כל מה שיש, ואין שום דבר מחוץ לקירות חדר הכושר, אנחנו נלחמים על הגישה למכשירים, כובשים אותם ולא מוכנים לרדת גם כשהרגליים שלנו כואבות, שומרים מקום לילדינו על המסלול (אפרופו לקנות להם דירות, כמשאלתו של השר לפיד).
ומרוב מאבקים על המכשירים, שכחנו שבכלל באנו לכאן לעשות כושר. לגדל נחישות, גמישות, סבלנות. לחזק את שרירי האהבה וההבנה. למתוח את כושר ההבחנה, להגדיל את קיבולת הקבלה. שכחנו שבאנו להתאמן: שהיכולות שלנו הן העניין כאן, ולא המכשירים.
ושכחנו שאם באנו לעשות כושר, מה זה משנה על איזה מכשיר אנחנו עובדים? מה זה משנה אם אנחנו בכלל בתור לאיזשהו מכשיר, או לא? ואם נמנעה מאיתנו גישה לאחד המכשירים, למה שלא נפנה למדריך ונשאל אותו איך עוד אפשר לאמן את אותו חלק בנו שחשוב לנו לתרגל? ולמה שניאבק על משהו שאין לנו שום סיכוי לקחת איתנו מחוץ לחדר הכושר – מה, כדי להשאיר אותו לילדים? למה שבכלל נרצה לשמור מקום על משהו לילדים שלנו – במקום לתת להם לבחור איך להתאמן ובמה?
האם לא הגיוני יותר להשקיע בבניית היכולות שילכו איתנו הלאה, מחוץ לחדר הכושר, במקום להיאבק על מה שיש בתוכו?

ואם אין עולם בחוץ?

אז אוקיי, יכול להיות שאתם לא מאמינים שיש עולם מחוץ לחדר הכושר הגלובלי שלנו. בסדר, בהחלט יכול להיות שאין עוד סיבובי חיים, אין נשמה שנשארת, אין מה לפתח ולעבוד – חיים רק פעם אחת (משפט שכשאומרים אותו מתכוונים לרוב ל: "אז קדימה, צריך ליהנות"). בסדר, נלך איתכם רגע.
עדיין, אם המטרה שלנו היא רק ליהנות, נראה שהמאבק להשיג עוד ועוד ברמה הפיזית לא ממש מוביל אותנו לשם. איכשהו, נראה שלא זה המפתח לחיי אושר. היום כבר מחקרים מראים את זה: רק לאחרונה קראתי בספרו החדש של ד"ר טל בן שחר, חוקר פסיכולוגיה חיובית, שחוויות משפיעות על תחושת האושר שלנו הרבה יותר מחפצים (כן, כולל בתים ומכוניות חדשות). ובשביל חוויה נעימה אין צורך ללכת רחוק: נכון, אנחנו יכולים להרגיש נפלא בחופשה בחו"ל שעלתה המון כסף, אבל אם אני נזכרת ברגעים שבהם הרגשתי ממש-ממש מאושרת, רובם היו בחברת האנשים שאני אוהבת (ברובם התפאורה הייתה די מינימליסטית. חדר לידה למשל), או ברגע שהצלחתי לעזור באמת לאדם אחר, או כשהצלחתי לבטא משהו מתוכי כלפי חוץ בצורה מדויקת ומושלמת (לפעמים כתבתי שיר, או סיפור, או פוסט, לפעמים שרתי או ניגנתי, לפעמים רק אמרתי שאני אוהבת).

מה אני חושבת על זה?

לא פחות חשוב: היכולת ליהנות מהחיים תלויה לא רק במה שיש או אין לנו (הזדמנויות, עבודות, אפילו חוויות) -אלא בעיקר ביכולת להפיק הנאה ולהפחית את תחושת הסבל הפנימי שלנו. בעוד מה שיש או אין לנו תלוי בחלקו בעולם שבחוץ, היכולת ליהנות או לסבול היא כמעט אך ורק בחירה שלנו: החלטה אם לראות במשהו קושי או אתגר, בדיחה או רצינות, טפל או עיקר. כשאני רואה את הילדים שלי מתקוטטים, אני יכולה להתעצב על האיבה ביניהם, או לראות בדמיוני גורים מתגוששים. כשמישהו עונה לי בכעס, אני יכולה לחוש פגועה או להבין שזה אצלו, לא אצלי. כשמגיעה מחלה, אני יכולה להתייחס אליה כאל בגידת הגוף או כאל הזדמנות ללמוד משהו חדש על עצמי.
יום אחד, כשנהיה גדולים ומוארים, הרי דבר לא יכאיב לנו יותר. נוכל לעבור כל חוויה מתוך שמחה או לפחות מתוך פחות עצבות, מתוך שלווה ולא מתוך מתח. אז גם אם אנחנו לא שם עדיין, לא שווה לכוון לשם את המאמצים? לבדוק למה מתעוררת בי כזו חרדה, למשל, כשאני חושבת על המיסים שיוטלו עלי, במקום לראות בזה עוד אתגר בשבילי? לנסות להבין איך במקום להיכנס למקום של "ייקחו לי" אחשוב איך אני יכולה לתת?
כי גם אם נניח שאין עוד חיים, דבר אחד ברור: מה שנשאר אחרינו הוא לעולם לא מה שלקחנו, אלא תמיד מה שנתנו: לאחרים, לחברה, לעולם. אז מה יותר משנה – כמה אלפי שקלים יהיו לי בסוף החודש, או איזה מין אדם אני אהיה? אלוהים, איזה הבדל בחוויה הפנימית שלי כשאני חושבת על כך שהמטרה שלי היא להרוויח יותר, או כשאני חושבת שהמטרה שלי היא להיות אדם טוב יותר.

אבל אין לי!

ולכן, אני יודעת שאם אני נכנסת למצב מחסור, אמיתי ככל שייראה לי באותו רגע, אני צריכה לעצור, ולהיזכר: מה המטרה? מה האמצעי? האם מה שחסר לי זה באמת כסף, או תחושת ביטחון? האם מה שמעיק עלי הוא חוסר בעבודה, או חוסר במשמעות ובנתינה לעולם? חוסר בקשר, או חוסר באהבה עצמית שמחפש אישוש מבחוץ?
כי כשאני מבינה מה באמת חסר לי – וה"באמתים" תמיד יהיו קשורים למטרה האמיתית שלי – אני יכולה למלא את המחסור. אני יכולה לזכות בתחושה שיש לי, שאני לא לבד, שאני מוקפת ומוגנת. וכשאני מצליחה לראות קשיים כמכשיר שנועד לחזק את השרירים הפנימיים שלי, אני כבר לא מפוחדת ולא כועסת. אפילו לא על השר לפיד.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי הנומרולוגיה הקבלית, כל אחד מאיתנו הוא סימפוניה שלמה של תכונות ויכולות. מספר יום הלידה שלנו מדבר על התכונות הבולטות שלנו, שקל לנו לבטא. מספר החודש – מדבר בין השאר על תכונות מוצנעות שלנו. מספר השנה – על המקום שבו מוטב לנו להיות. מספר השם הפרטי תורם את הציפיות של הסביבה מאיתנו והאופן בו נמלא אותן, ומספר השם המלא – על הדרך שבה נרצה למלא את ייעודנו. וכן, גם הפסגות והאתגרים מופיעים כאן, ומשפיעים עלינו באופן שבו המציאות משנה אותנו, ועוד ועוד (תאמינו לי, להכין אבחון נומרולוגי מרגיש לפעמים כמו הקשבה לקונצרט וניסיון להבחין איזה כלי מנגן איזה תו מתי. מפרך לאוזניים, תענוג לנשמה).
ובתוך כל אלה קיים מספר שביל הגורל (או נתיב הדרך): המספר שמחושב מחיבור כל מספרי תאריך הלידה שלנו, ומדבר על הייעוד שלנו; על האדם שאנחנו רוצים להיות.
לכל מספר יש תכניות אחרות: מספר 1 מדבר על פיתוח יכולות של מנהיגות, ניהול, הובלה ועצמאות. מספר 2 – על פיתוח יכולות רגשיות של הכלה וטיפול, תיווך והורות. מספר 3 מדבר על ביטוי עצמי, יצירה וראיית הטוב, ומספר 4 – על יכולות התבוננות, משמעת עצמית, סדר, בנייה ופיקוח. מספר 5 מדבר על ראייה למרחוק והסתגלות לשינויים, מספר 6  מדבר על בניית משפחה וקהילה, תרומה, הרמוניה והתמסרות, ומספר 7 – על עומק, רוחניות, ריפוי וחקירה. מספר 8 מדבר על עיסוק בחומר וחיבור בינו לבין הרוח, על ביצוע, מנהיגות ובניית היררכיות, ומספר 9 – על הדרכה, נתינה והוראת דרך.
לעיתים המטרות שמציב לנו מספר הייעוד קשות לנו במיוחד. אני רואה לא פעם מספרי 1 שמפחדים מעצמאות, מספרי 3 פסימיים ומסוגרים, מספרי 4 שהברדק חוגג אצלם, מספרי 5 שחוששים משינויים. אבל גם אם הן קשות לביצוע, הן המגדלור שלנו. ככל שנתקרב אליהן יותר, כך נהיה מסופקים יותר, שמחים יותר, שלמים יותר – בלי קשר לכמה עבודה, כסף או גאג'טים יהיו בחיינו.

כי לא סתם. ממש לא סתם.