לחוד וביחד

או: כל השבוע חשבתי על דיפרנציאציה, וחזרתי עם הפוסט הזה

"אמא, את כל הזמן מתערבת", אמרה לי האמצעית אתמול (והתכוונה שאני כל הזמן מתערבת, אבל לא בהכרח לטובתה). ופתאום הרגשתי את זה ממש, בגוף: את הצורך להתערב מצד אחד ("יש לי בדיוק את הפתרון בשבילכם, ילדים!") ומצד שני, את ההבנה שמה שקורה ביניהם הוא לא מענייני. לא תפקידי לתקן או לשפר או לסדר יחסים בין שלושה מתבגרים שתכל'ס ממש אוהבים ומסתדרים גם בלי היד שלי באמצע, בוחשת ומסדרת. וצחקתי לעצמי, שרק בשביל זה היה שווה לחזור ללימודים: כדי שקול חיצוני יוכל להראות לי אותי, כמו שאני.
***
כן, חזרתי ללמוד (ברכות, ברכות, תודה). חזרתי לצלם מאמרים ולחפש ספרים בספריה, ובעיקר חזרתי לתחושה המהממת, המאושרת לחלוטין, של לשבת בכיתה כשמישהו מספר לך בדיוק את מה שרצית לדעת.
ובאחד השיעורים האחרונים דיברנו על דיפרנציאציה. והמורה הסבירה שמדובר שזה חשוב וחיוני, להיות מובחן. שזה אומר – להיות מסוגלים לא להתערבב. להיות נפרדים. להשאיר את מה ששלנו – שלנו, ואת מה של האחר – שלו.
ותהיתי ביני לביני (סתם. הלוואי ויכולתי לתהות ביני לביני. תהיתי ביני לבין הכיתה) איך זה מסתדר עם הבודהיזם. עם ההארה, שאומרת שכולנו אחד. למה בעצם לא להתערבב? למה לא לדעת שאנחנו עשויים מאותו בצק של אותה עוגיה?
ואז מ' שישבה לצידי (הי, מ'!) אמרה שהיא דווקא מתארת לעצמה את האדם המובחן, הנבדל, כמין בודהה כזה, שדבר אינו מזיז לו ודבר אינו מרגיז אותו.

מידת התגובתיות שלנו

ואחר כך, כשחשבתי על זה, פתאום זה הסתדר לי. פתאום הבנתי את הקשר שבין המובחנות לבין הבודהה. הבנתי שמה שהפסיכולוגים קוראים דיפרנציאציה, או מובחנות – קשור ישירות למידת התגובתיות האוטומטית שלנו.
כי מתי אני מגיבה? כשמה שקורה בחוץ מפעיל אותי. כשאמירה של האחר מעליבה אותי. כשכעס של האחרת מפחיד אותי. כשמבט של אנשים אחרים משתק אותי או מרים אותי; גורם לי לחוש עליונה או תחתונה. כשכאב של אחר מפיל אותי.
ובכל המקרים האלה – אני מושפעת מבחוץ. כאילו מישהו הכניס את היד שלו פנימה, אל תוך המעגל שלי, והזיז אותו בהתאם למה שקורה אצלו.
ולהיפך: ככל שאני מובחנת, כך אני יכולה להיפגע פחות. להיעלב פחות. לכאוב פחות. לכעוס פחות. גם אם האחר אומר, עושה, חושב – זה לא מפריע את שלוות הנפש שלי. אני מרשה לו להיות הוא – בלי שזה ישפיע על הרגשות שלי.
ודווקא אז אני פחות נבדלת – פחות צריכה לריב או לנתק מגע או לכעוס. אני יכולה פשוט לקבל את האחר בשלווה סטואית.

מידת ההתערבות שלנו

ועוד חשבתי, שמידת המובחנות קשורה למידה שבה אנחנו מרגישים שהכרחי לנו להתערב. שאנחנו חייבים, פשוט חייבים, לפתור את מה שקורה בין הילדים שלנו. או להלביש יותר טוב את בן הזוג שלנו. או לשכנע את החברה שלנו שהיא עושה טעות.
כי אם הגבולות ביני לבין האחר לא ברורים לי, זה אומר שאני מזדהה איתו לגמרי. שהאחר (כמו שאומרים במשרד החינוך) הוא אני. ולכן, אני לא יכולה להרשות לו לעשות משהו שאני לא הייתי עושה. אסור לו להתלבש לא יפה (לדעתי) או לכעוס על השכנים שלא בצדק (לדעתי) או לריב עם אחותו ללא סיבה (לדעתי). אסור לה לקנא כי בעיני זה רגש שלילי. אסור לו לכעוס כי בעיני זו התנהגות שלילית. בקיצור, במקום שאני אהיה אחד עם העולם – אני חושבת שהעולם צריך להיות אחד איתי.
ובינינו, זה לא סינכרון. זו עריצות.

קשר ותלות הדדית

ואם אני חושבת על זה עד הסוף, האחדות שעליה מדבר הבודהיזם היא לא אחדות שמורכבת מ יחידות זהות. היא בסך הכל ההבנה שיש קשר ותלות הדדית בין כל בעלי התודעה. גדולים וקטנים, בעלי חיים ואנשים, גברים ונשים, הורים וילדים. אנחנו לא אותו דבר –אבל אנחנו קשורים.
ובנקודת המבט הזו יש הרבה כבוד. כבוד דווקא לנבדלות, לשונות. כבוד שאומר שגם אם הכסות היא שונה, המהות היא אותה מהות.
וזה בסדר אם האחר הוא שונה. הוא לא צריך להיות כמוני. הוא רק צריך לקבל ממני את אותו יחס של כבוד לרצונות שלו, לרגשות שלו – כמו זה שאני הייתי רוצה לקבל.

הרב גוניות של האחדות

כי האחדות היא רב גונית: היא לא שיבוט שלי. אנשים אחרים לא אמורים לפעול לפי הסטנדרטים שלי, אלא לפי הסטנדרטים שלהם. מותר להם, מכיוון שהסטנדרטים שלהם עוצבו על ידי הדעות שלהם, והדעות שלהם עוצבו על ידי ניסיון החיים שלהם. ששונה משלי. לגמרי.
תחושת החיבור העמוקה שיש לי עם אנשים אחרים לא אמורה לגרום לי להחליט עבורם מה נכון או לא נכון: להיפך – היא אמורה להבהיר לי שגם הם רוצים את אותם דברים שאני רוצה (להיות מאושרת, להיפטר מהסבל, למצוא משמעות). ומשום כך, לגרום לי לכבד את מי שהם כמו שאני רוצה שהם יכבדו את מי שאני.
***
אז כן, מותר להיות מובחן. שונה. נבדל.
מותר – אפילו רצוי – להרשות לרגשות של אחרים להיות שלהם ולא שלנו.
להרשות לסטנדרטים שלהם להתקיים גם אם הם מנוגדים לאלה שלנו.
מותר לאחרים להיות שונים ממני.
מותר לי להיות שונה מהם.
ועדיין לזכור: אנחנו עשויים מאותו בצק, של אותה עוגיה.

נ.ב. כי אחרי הכל, אנחנו באותו צוות. כולנו (מוקדש לס', חברה ומורה רוחנית)