מבחן מאמץ

למה אני חייבת להתאמץ יותר מכולם, ולמה… אוף, די עם זה

הרגע הזה, שבו את קולטת בתדהמה שאת והאיש שחי איתך מספרים סיפורים אחרים לגמרי על הקשר שלכם, על ההיסטוריה שלכם. הרגע שאת מבינה, שמה שאת חושבת שהיה, ומה שהוא חושב שהיה – אלה שני סיפורים אחרים לגמרי.

איך פגשתי את אמא

לכבוד עבודת השורשים שלה ביקשה הילדה משנינו לספר לה על איך נפגשנו בפעם הראשונה. "אה, זה היה באוניברסיטה", סיפרתי לה. "הוא עמד במרכז הרחבה, בין המון אנשים, ושתה קפה, וחייך, והייתה מסביבו ממש הילה של כריזמה. אי אפשר היה לפספס אותו".
כמה ימים אחר כך היא הקריאה לי מה הדייג סיפר לה. לא זוכרת את הניסוח המדויק – אני חושבת שהדחקתי אותו כדי להיות מסוגלת להכין לו סנדוויצ'ים נטולי ציאניד בבוקר – אבל זה היה משהו כמו: "אה, זה היה באוניברסיטה. הלכתי למחלקה של יחסים בינלאומיים, וראיתי שם בחורה בוכה מול לוח הציונים. כששאלתי אותה מה קרה, התברר שהיא קיבלה 90 במקום 100 על איזו עבודה".
שזה כמובן לא אפשרי – הכרנו בערך חודש לפני שהתחלנו לקבל ציונים (בתור מורה להיסטוריה במקצועו, הדייג ניחן בזיכרון מאד סלקטיבי). אלא שחוץ מעניין התאריכים הפעוט הזה, הכל אמת.
***
כן, זו אני, הנודניקית הזאת שבוכה (היום בשקט, בלב) מ-90 במקום 100. ולא בגלל מה שנדמה. זה לא שבאמת הזדקקתי לציון בשביל משהו, אז או היום. זה רק הפחד, הפחד הכוסס הזה, שהפעם החריצות תכזיב, ויגלו את האמת:  שזה לא מספיק.

אני, הנמלה

נמלה חרוצה. זו מי שתמיד הייתי. עובדת יותר קשה מכולם. משקיעה. עושה לעומק. ולרוחב. ולצדדים. מכינה מראש. מארגנת עד הסוף. טורחת. מתרוצצת. עושה לכולם מסביב סחרחורת. גאה בחריצות שלי. מתבאסת מעצלנות אצל אחרים. מרגישה שלא בא לי ובכל זאת עושה. גאה בכוח הרצון שלי. עושה בו שימוש לכל דבר כמעט: כדי לקום בחמש בבוקר. כדי לדחוס עוד שעות עבודה אחר הצהריים. כדי לצאת להליכה כשחשוך וקר. כדי לא לצרוח על הילדים. הכל – חוץ מאשר כדי להפסיק להתרוצץ. וכן, אני יודעת שאני עושה יותר מדי, אבל לא מצליחה להפסיק. מכורה לאובר-דואינג. ועד כמה שאני מותשת ומתוזזת ונשחקת, לא מצליחה לעצור.

תסמונת העבודה הקשה

אבל השבוע היה מפגש סיום בקורס המופלא שעשיתי בחצי שנה האחרונה, "לחיות שפע בתדר החדש", ושלא במפתיע התכנסו בו נמלים חרוצות כמוני. והשיחה התגלגלה לעבודה קשה ולכסף ולמה שביניהם (או לא ביניהם), ופתאום ראיתי בבהירות מכאיבה את תסמונת העבודה הקשה שלי. הבנתי פתאום שהמוטו של החיים שלי הוא "אני מתאמצת יותר".
והבנתי שאני עסוקה בלהתאמץ יותר, כי זו הדרך היחידה שאני מכירה להשקיט את הפחד.

להשקיט את הפחד

להשקיט את הפחד שאני לא מוכשרת מספיק. לא מבריקה כמו שהייתי רוצה להיות. לא יצירתית / חכמה / רואה כמו שאני אמורה להיות, כמו שחושבים עלי. שמה שאני עושה בקלות הוא לא מספיק טוב. ואם אני לא רוצה להיחשף בקלוני, מוטב לי לעבוד קשה. ממש קשה. יותר קשה מכולם. שלא יגלו – לפחות לא הפעם – שזה רק תחת, העניין הזה, ולא כישרון.
להשקיט את הפחד שאם אני לא מוכשרת מספיק, אני לא שווה. אין טעם להחזיק אותי בסביבה, לשלם לי שכר, לבוא אלי לפגישה. שאני סקנד בסט. שאני תמיד מיועדת לפיטורים. כי יש פה תחרות, רבותי, ואם אני לא מנצחת, אפשר כבר באותה מידה לסלק אותי מהטורניר.
להשקיט את הפחד שאני לא אהובה מספיק. לא כמו שאני. שמחזיקים אותי בסביבה רק כי אני מועילה ויעילה. ולכן אם אפסיק לרגע את העשייה הבלתי פוסקת, אהוביי יעדיפו את חברתם של אחרים. ולכן עלי להפוך את החיים איתי לכל-כך נוחים שאי אפשר יהיה בלעדיי. להבטיח את עצמי בדם יזע ודמעות מפני פיטורים.

להתיש את עצמי

להשקיט את הפחד לומר: "לא". לא לעבודה, לא לאהובים. לא לחברים. או לפחות "לא עכשיו". כי אם אומר לא, כך נדמה לי, אנשים פשוט יגלו שהם יכולים בלעדיי, ויעברו הלאה.
להשקיט את הפחד שאחרי כל הצלחה יבוא כישלון. להחזיק את ההצלחה בציפורניים. לא לתת לה ללכת. למצות אותה עד תומה, בכל יופיה והדרה, כי תיכף יבוא החורף. ואולי בכלל – אם אעבוד מספיק קשה – אצליח לגרום לה להישאר.
להשקיט את הפחד שהדברים ייצאו משליטה אם רק ארפה מהם לרגע. לחשוש שאם אני לא אהיה דרוכה, כל מה שבניתי, כל מי שבניתי, ייפול ויתרסק.
להשקיט את הפחד שיגלו שלפעמים אני מתאמצת כי צריך, ולא מתוך איכפתיות. לזקק את הנתינה כך שתרגיש כאילו היא מכל הלב, גם כשהיא לא.
להתיש את עצמי. לכבות את עצמי כמו מנורה בסוף היום, בלי עמעם. און-אוף. כדי שלא יבואו המחשבות והחלומות. כי כשאני מותשת, מותשת ממש, אני עייפה מכדי לשמוע את הפחד לוחש בארסיות: "חכי חכי, בסוף יתברר שגם זה לא מספיק".

אין שקט, אין שלווה

כי כל העשייה הזאת אף פעם לא נותנת שקט. לא באמת. לא כשכל מה שאת רוצה זה שיאהבו אותך כמו שאת, בלי כל הרעש הזה.
לא כשמה שאת באמת רוצה זה שירצו אותך, לא שיצטרכו אותך.
לא כשאת רואה בעיניים שככל שאת מנסה להספיק יותר, כך את מרגישה פחות מספיקה.
לא כשאת יודעת בתוך תוכך שיש מנהל לעולם, וזו לא את.
לא כשאת כל כך עסוקה וכל כך עייפה וכל כך מתוסכלת שבסוף מכל ה"יותר" הזה, את נותנת פחות מעצמך. את בעצמך פחות מעצמך.
לא כשמרוב עבודה קשה לא נשאר לך רוך בידיים.

רוצה אחרת

ואני רוצה אחרת. כל כך רוצה אחרת.
רוצה לאט. עם לנשום.
רוצה לדעת שמה שאני עושה ומי שאני זה מספיק טוב, ולא צריך להוסיף לזה ולעבות את זה. שיש מי שזה מדויק לו, ומי שמדויק לו יגיע אלי. יהיה לצידי. בדיוק כמו שמה שמדויק לי יגיע. והכל יהיה בסדר. הכל כבר בסדר.
כי ביני לבין עצמי אני כבר יודעת שזה ככה. שכשאני מרשה לעצמי לעשות פחות, אני יכולה להיות יותר.
אני יכולה להיות פשוט אני.
אני יכולה להיות אני – בפשטות.
ואלוהים, כמה שזה נהיה קל.

נ.ב. 1: אם גם אתם טוחנים את עצמכם בעשיית יתר ובאחריות יתר, מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. את התוכנות לשליפה והורדה אני כבר מכירה בעל פה. לי ולכם מגיע לחיות בפשטות. וזה אפשרי וכאן, בהישג יד (ותטא).
נ.ב. 2. והעיקר לא לפחד כלל. ולא לברוח משום דבר ואל שום דבר. (מוקדש באהבה לדודה ע', שאמרה לי השבוע בחמלה: "את לא צריכה להתאמץ כל כך").