מעבר לגדר

לכל אחד פסגת הפחד שלו. הנה זו שלי

לפני שבוע שוב נתקפתי פחד. ולא סתם פחד, אלא אחד מהנבחרת שלי. אחד מהשלושה הכי משתקים, הכי מחרבי עולם, הכי מעתיקי נשימה.
אני חושבת שלכל אחד יש נבחרת כזו, ולא משנה מכמה דברים אנחנו פוחדים. בתוכם יש את ה-פחד (או השניים, או השלושה, או הארבעה) שחוזרים על עצמם בוריאציות כאלו ואחרות, כיד הסיוט הטובה עליו.
וזה שלי (אם נזיז הצידה את אלה שקשורים לילדים, ועליהם אני אפילו לא מסוגלת לדבר מרוב פחד) הוא הפחד להיזרק אל מחוץ למחנה. להיות זו שמפנים ממנה ראש, שמתעלמים ממנה, שמרכלים עליה, שנשמרים ממנה. להיות מורחקת מכל אשר אהבתי. האחרת. המנודה.
אני לא יודעת מאיפה הפחד הזה בא. אולי מהגלגול הקיבוצי שלי, אולי מגלגולים קודמים. אני רק יודעת שהוא אלוף הוריאציות והמניפולציות. הוא זה שאחראי לחרדת הנטישה שלי, והוא זה שאחראי למבחנים שאני עורכת לאהוביי. הוא זה שאחראי לכל הדברים שאני מסתירה ולא מעזה להודות בהם. הוא זה שגורם לי לדפוק חשבון גם כשאני יודעת שאין בזה טעם. הוא זה שאחראי לעשיית היתר שלי – לצורך שלי להיות נחוצה, כי אם יצטרכו אותי ממש, לא יוכלו להעיף אותי החוצה. הוא זה שמרחיק אותי ממי שאני באמת, בשם ההתקרבות למי שהייתי רוצה להיות.

אני נושאת עמי

אני נושאת עמי את פחד הדחייה. נושאת לכל אשר אלך את נוף האלם שנשאר מאחור כשאף אחד לא מדבר איתך יותר. אפילו המחלה המשונה שקיבלתי (אור-טי-קר-יה. כמה פיוטי. כמה מגרד) מזכירה את אלה שהיו זורקים בימי התנ"ך מחוץ למחנה – נושאי המחלות המגרדות, המידבקות (שלי לא מידבקת, היא אוטו-אימונית. אני תוקפת את עצמי. שוב ושוב. כאמור, כמה פיוטי, כמה מגרד).
והוא נדלק בקלות, פחד הדחייה, כמו הייתי הולכת עם כל כפתורי ההפעלה פרושים על כף ידי, מושיטה לכולם לגעת, ללחוץ. חברה לא התקשרה אלי יותר משבוע? טראח, כפתור נלחץ. לא הזמינו אותי למסיבה? נו, נו, בטח, הן לא באמת רוצות אותך שם, קול קטן מזמר באוזני הפנימית. לא חזרו אלי לטלפון? מסננים אותי, זה ברור. הדייג לא אמר לי שלום בבוקר? להתראות נעורים, שלום אהבה.
והקטע הוא שמים רבים ואהבה רבה עוד יותר לא יצליחו לכבות את האש המכלה של הפחד. כי כל האישורים בעולם, וכל התוצאות הטובות במבחנים, לא יעזרו אם בתוכך יש קול קטן שמזכיר לך: "אם הם רק היו יודעים מי את באמת…"

אז מי את באמת?

והשבוע שעבר הדליק בי שוב את הפחד. הציג אותו מולי בצבעים סיוטיים, בתסריטים שנראו אפשריים עד אימה. טבעתי בו.
וכשקמתי, אובדת נשימה, מותשת, לא נותרה לי ברירה אלא להסתכל לו בלבן של העיניים, ולשאול אותו, אותי, ואת האישה ההיא בתוכי שיודעת, "אז מה? אז מי את באמת?"
ולקבל תשובה: "את גם וגם. את טובה ורעה. מתמסרת ואינטרסנטית. נותנת בשמחה ומתחשבנת בעוז. נאמנה ובוגדנית. אוהבת ושונאת. איכפתית ושמה פס. חכמה ואידיוטית מושלמת. הגיונית ורגשית ויצרית, לפעמים ביחד, לפעמים, לעזאזל, רק אחד מהם. את לא מי שאת רוצה להיות. חוץ מלפעמים, ואז את בדיוק.
"וכל זמן שתדחי את אחד החלקים האלה בתוכך, שתשפטי אותו ותלקי אותו ותרחיקי אותו מעינייך, תמשיכי לפחד שככה יעשו לך האחרים.
"כי השיפוט שלהם שאת מדמיינת שיקרה בעתיד, הוא השיפוט שלך כרגע ממש. זה מה שאת חושבת על עצמך: שאת ראויה להיזרק אל מחוץ למחנה. את זו שתוקפת, שמרחיקה, שדוחה את עצמך. את זו שהגיע הזמן שתלמד לקבל במקום לדחות".

לקבל זה לקבל

"אבל איך אני יכולה לקבל את מה שלא מקובל בעיני?" המשכתי להקשות.
"לקבל זה לא לאשר", ענתה לי ההיא שיודעת. "לקבל זה פשוט… לקבל.
"לקבל כי עד שמשהו לא עבר לידייך, עד שלא קיבלת אותו, את בכלל לא יכולה לגעת ובטח לא לתקן.
"לקבל כי זו המציאות כרגע, ומה יעזור לך אם תצעקי עליה שאת מתנגדת?
"לקבל כי די להיבריס. לקבל שאת אנושית, לא מושלמת. נושאת בתוכך קלקולים ומתקנת אותם תוך כדי תנועה, ולפעמים לא מתקנת אותם תוך כדי תנועה.
"ובעיקר לקבל כמו שהיית מקבלת ילד שלך שסרח. לדעת שהוא שלך ושהוא נפלא ואהוב בדיוק כמו שהוא, ולהפריד, כמו שאומרים יועצי החינוך, בין ההתנהגות שלו לבין מי שהוא.
"אז ככה, בדיוק ככה, לקבל אותך.
"כי קבלה היא ההיפך מדחייה, ולכן היא התרופה היחידה לדחייה".

אוספת את עצמי

אז אני אוספת את עצמי לתוך המחנה. מקבלת את העובדה שאני רק אני, שאני גם וגם.
מקבלת את ההבנה שבמחנה שלי לא הכל טהור. וגם זה בסדר, כנראה.
מקבלת את היותי לא מושלמת, מנסה לראות את השלמות גם בזה: כמו חלק פאזל שיש בו חלקים גבוהים וחלקים עמוקים, קמרים וקערים, ובכל זאת הוא בדיוק מתאים.
מחליטה להיות לעצמי הבית שתמיד ביקשתי לי.

נ.ב. 1: אם גם אתם מתחבטים בשאלות של דחייה ודחייה עצמית, להיות מספיק טובים, לקבל את עצמכם – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. להכניס לעצמכם קבלה עצמית ולשלוף את הביקורת העצמית. לעשות לכם בית בתוך עצמכם, שבו תמיד ירצו אתכם ויקבלו אתכם בשמחה.
נ.ב. 2: ולא לחפש רחוק, אלא קרוב. לאהוב אותנו.