תעשי עבודה

כשלא בא לי לדבר, זה כנראה הסימן הכי טוב שמוטב לי לדבר

–    "את חייבת לפתור את זה איתו יחד. לדבר איתו על זה".
–    "עזבי אותי, אין לי כוח. עדיף כבר שלא נדבר וזהו".
–    "אבל את ממשיכה לראות אותו, לפגוש אותו. אי אפשר באמת לעשות נתק".
–    "כמה שפחות תקשורת יותר טוב. כשאני מדברת איתו זה שותה לי את האנרגיה".
את השיחה הזאת אני מנהלת עם לקוחות שלי באופן קבוע. לזו אין כוח לדבר עם האקס שלה. להוא – עם אמא שלו. והיא מעדיפה  לנהל עם בעלה תקשורת עניינית בלבד, תקנה-תלך-תבוא, כי למי יש כוח לפתוח את המכסה הדקיק שמעל הנקיקים שורצי המפלצות שלמטה: בדידות ונטישה וחוסר אהבה. בואו לא נדבר על זה, הם אומרים, ואני לא תמיד מצליחה לשכנע אותם שעדיף אחרת. אחרי הכל, לקח לי שנים לשכנע בזה את עצמי.

לפתור הכל איתי

כלומר, כמעט לשכנע את עצמי. כי הנטייה הטבעית שלי היא לפתור הכל איתי. לעשות עבודה, כמו שאומרים בחוגים הרוחניים. נורא מתאים לי, הדבר הזה: לעשות עם עצמי את כל התהליך, לראות איפה שגיתי ואיפה התקפדתי, איפה התקרבנתי ואיפה נבהלתי, ולצאת החוצה מחויכת ופתורה. למה בכלל אני צריכה לערב את הצד השני בקונפליקט בינינו? פשוט תעשי עבודה. ממילא בסוף הכל קשור אלייך. ממילא כולם השתקפות שלך. דברי עם עצמך, מותק.

50% פחד

רק שהשבוע קלטתי משהו קצת מבהיל: שהנטייה הזו שלי לדבר עם עצמי ולעשות הכל לבד היא לא פסגת הרוחניות. הו, לא. היא מורכבת משלושים אחוז שליטה ("אם תפתחי מולו את העניין, לכי תדעי מה יגיע"), חמישים אחוז פחד ("ואם הוא יפגע בי?"), ועשרה אחוז יעילות ("שעות עכשיו ללבן עניינים?"). עוד עשרה אחוז, פלוס-מינוס, הם חוסר כוח מוחלט להתעסק עם כל האיכס הזה: אי הבנות, רגשות שלי, רגשות של הצד השני.
לא בא לי להתבוסס. בא לי לפתור. אחת ושתיים. בדרך שלי. ואם המחיר הוא לדעת שבכל מה שקורה לי אני אשמה, אז בסדר. העיקר שהדברים מאחוריי. היידה, זזנו מפה.
כך שבקונפליקטים ובחיים באופן כללי, אני לא עובדת בצוות. הו, לא. אני פרוייקטורית. תנו לי פרויקט ועזבו אותי באמא'שכם. נתראה בשלב התוצאות.

ללמוד לפתור יחד

אבל ככל שאני רואה בקליניקה את בני דמותי, אלה שפותרים הכל לבד, אני מבינה יותר ויותר שהשלב הבא בהתפתחות שלי הוא דווקא ללמוד לפתור יחד.
כי לפתור לבד זו חוכמה קטנה מאד, אם המטרה מאחורי זה היא לא לראות איך אני משתקפת בעיניים של אחרים.
ולפתור לבד זו חוכמה קטנה מאד אם המטרה האמיתית שלה היא להימנע מעימותים, לשרת את הפחד מאי ההסכמה.
וזו חוכמה קטנה מאד אם המטרה שלי היא לייצר נתק, כי לא בא לי להכיר מקרוב את הרגשות הקשים שמעיר בי הצד השני; כי אני מעדיפה לחשוב על עצמי בתור נקייה ושמחה ומוארת.
ובעיקר, זו חוכמה קטנה, כי לפתור לבד משחרר אותי מלתת מקום לאחרים. למחשבות שלהם, לרעיונות שלהם, לפתרונות שלהם. הו, כמה יפה ונחמד, אני ואפסי מבלים בלונה-פארק.

להגיע לחוכמה הגדולה

ואני רוצה להגיע עכשיו לחוכמה הגדולה. לעשות עבודה אמיתית.
אני רוצה יחד.
רוצה כי זה מחוז חפץ, וכי לא למדתי עדיין להגיע אליו. לא באמת.
יותר ויותר ברור לי שאם אני רוצה יחד אמיתי – בזוגיות שלי, בעבודה שלי, עם החברות, בקבוצות שבהן אני חברה – השלב הראשון הוא ללמוד לפתור יחד את הקונפליקטים שבינינו.
לתת להם מקום בפיתרון. לתת להם לקחת את האחריות שלהם כמו שאני לוקחת את שלי. להיות נכונה לשמוע תפיסות שלא נעים לי לשמוע, ואפילו להתחשב בהן.
ואני יודעת שלפתור יחד לא בהכרח יהיה יעיל ונעים. לפעמים זה יהיה מנג'ס ולפעמים קשה ולפעמים מעליב.
מצד שני, אם אסכים להישאר יחד ברגעים הקשים לי באמת – אלה של הקונפליקט – אולי אצליח סוף סוף לצלוח אותם בלי לעשות נתק. כי די לי בנתקים.
ואם אסכים להישאר בקונפליקט ביחד, אולי אלמד שאני שורדת גם כשלא מרוצים ממני.
אלמד לבקש עזרה.
אלמד לקבל אותה בלי לחוש נזקקת. בלי להיכנע לבהלה. בלי להרגיש נשלטת.
אדע שאני כבר לא לבד.

נ.ב. 1: אם יש מישהו בחיים שלכם שלא בא לכם לדבר איתו (למרות שאתם יודעים שצריך), שאתם מעדיפים לעשות בינו לביניכם נתק כי אין לכם אנרגיות להתמודד עם הקונפליקט, שלא בא לכם להקשיב לו אבל אתם חייבים בגלל סוג הקשר – מוזמנים לפגישת ייעוץ ממוקדת או טיפול תטא הילינג. יחד נפתח ונלמד כלים – איך לעשות קשר גם כשקשה; במיוחד כשקשה. (ובעת הצורך – איך לנתק בשלווה קשר שכבר לא עובד לכם, בלי לסחוב אותו בתוך הלב).

נ.ב. 2: Gona open my heart, out of the scares and listen up (מוקדש למ', מקור השראה מתמיד)