המרקיזה דה סאד

פוסט ובו ידובר על הלקאה עצמית, מאיפה היא באה ואיך, סוף סוף, היא הולכת

אחרי הפוסט האחרון הגעתי למסקנה שאני חייבת לעשות בירור עם עצמי. מה שלא ראיתי במבט ראשון, התגלה לי מהתגובות הרבות וחדות העין שקיבלתי מכם, קוראי הבלוג, בכתב ואפילו בטלפון: כן, אכן, מדובר אצלי בדפוס חוזר ומתמשך של הלקאה עצמית, שגם אם יש לו סיבות סבירות, הוא ללא ספק לוקה בסעיף החמלה, ואפילו נוטה לצדקנות פה ושם.
אז החלטתי שהגיע הזמן לברר עם עצמי את העניין, והייתי עושה זאת לו רק עצמי הייתה מוכנה להתייצב לשיחת הבירור. אלא שעצמי, למודת סבל וידועת קרבות, התבצרה כהרגלה במקלט האטומי שלה, מאחורי בלוני חמצן ומתחת להררי שימורים וטבלאות שוקולד מריר (עצמי מוכנה לעמוד במצור ממושך, אבל לא במחסור של שוקולד מריר. פחחח, הדוניסטית זאת). ניסיתי לקרוא לה, לפתות אותה, לשדל אותה. להבטיח לה שנבדוק את העניין הזה אחת ולתמיד, ננסה להיגמל מזה. לבסוף היא שלחה לי פתק קרוע, מודבק לקולר של החתולה, מנומר בכתמים דהויים כעין החלודה (כשלקחתי אותו לבדיקת מעבדה, כראוי למכורה ל"האשה הטובה" כמוני, התברר לי שזה לא דם. זה שוקולד שוויצרי). "עברת את הגבול הפעם", היא כתבה בפתק. "להיקשר אל הסד שלך ולחטוף אני כבר רגילה. אבל הי, הפעם זו הייתה הלקאה פומבית, ואני מרגישה מושפלת". (עצמי, זאת עליכם לדעת, היא אמנם ממזרה חסרת כבוד, אך יש לה אגו רגיש לאללה. רק השוט נוגע בו – וכבר כתמים כחולים. שום סיבולת אין לה, זאת).
וכך, נותרתי לבדי, ללא איש לחבוט בו. הסד המיותם שאליו אני רגילה לקשור את עצמי הבהיק בלבנוניותו העגומה. לא נותר לי אלא לשבת ולבדוק את העניין (או לקפל כביסה. לקפל כביסה זו תמיד אופציה).

כאן חיים לא באושר

וכשאני בודקת את עניין ההלקאה העצמית במבט מרוחק מעט, הוא מעורר תמיהה. מה יכול לגרום לאדם להחליט לחבוט בעצמו בצורה כזו? מה יכול לגרום לנו להיות כל כך חסרי חמלה כלפי עצמנו?
והתשובה הראשונה שעולה לי בראש היא שבעולם הזה לצד כל סדיסט מופיע מייד מזוכיסט, ובמקרה הזה, שלי ושל אחיי (ובעיקר אחיותיי) לצרה, הם חיים ביחד בתוך הראש שלי, לא באושר אבל בהחלט בסיפוק צרכים הדדי.
כי הלקאה עצמית היא אלימות. היא לא מופנית כלפי אחרים אלא כלפי עצמנו, אבל זו עדיין אלימות. ויש בה התעקשות להכאיב, להכות שוב ושוב במה שכבר פתוח ומדמם ממילא, למקד באופן כירורגי את ההצלפה במקומות הכי רגישים. וכמו פרצי אלימות אחרים, היא מרגישה באותו רגע כמעט בלתי נשלטת. כאילו עד שיכלה הכעס אי-אפשר להפסיק, אי-אפשר לקחת צעד אחורה. זו התפוצצות – כמו זו שקורית כשאנחנו מתפוצצים על בן הזוג, על הילדים, על ההורים – רק שהפעם המטרה היא עצמנו.

זה לא בסדר

אבל מאיפה הכעס הזה? אם אני בוחנת אותו בקפידה (בדיקות מעבדה וכל זה), אני רואה שם דבר אחד: התנגדות למציאות. הלקאה עצמית אומרת בפשטות: "אני לא מרוצה מהמציאות כמו שהיא. זה לא בסדר שהיא ככה ולא אחרת". בניגוד להתנגדויות אחרות למציאות, היא מתמקדת בנו עצמנו, ולא בעולם החיצוני: במקום לומר "זה לא בסדר שבעולם יש מחלות וכאב", או "זה לא בסדר שאני לא מקבלת את הג'וב שאני רוצה" או "זה לא בסדר שזה שאני רוצה בו לא רוצה לחיות איתי", אנחנו מתמקדים ב"זה לא בסדר" ממוקד: "זה לא בסדר שאני כמו שאני".
ולכן, הלקאה עצמית מבוססת על שני דברים: ראשית, על אגו מפותח, שדורש מעצמו להיות מושלם; שבטוח שאסור לו לפשל. הוא הרי לא כמו כולם. הוא אמור להיות יותר.
ושנית, על אכזבה מעצמנו; על כך שהציפיות שלנו לא התגשמו. ככל שהציפיות מעצמנו גבוהות יותר ("אני חייבת להיות חומלת ורפויה לחלוטין, 24/7"), כך גדלה האכזבה. ככל שהציפיות כוללות שטחים רבים יותר ("אני חייבת להיות חומלת ורפויה לחלוטין, וגם לא מעשנת, וגם מידה 36 וגם תמיד-תמיד מקשיבה במקום לדבר"), כך גדלה האכזבה. ככל שנוכחת יותר התפיסה של "הכל או כלום" ("אם את אדם חומל, את לא מתפרצת אף פעם. נקודה"), כך גדלה האכזבה. וככל שהאכזבה גדלה, כך עולה רמת האלימות שאנחנו מפנים נגד עצמנו. אנחנו מענישים את עצמנו על כך שלא עמדנו בציפיות, ואנחנו משתמשים לשם כך בפצצות המצרר של הנפש: אשמה ובושה.

לעמוד בציפיות

והקטע הוא, שנדמה לנו שזאת הדרך לעמוד בציפיות של עצמנו בפעם הבאה. שככל שנרגיש אשמים, בושים בעצמנו, לא שווים, כך נצליח יותר בפעם הבאה להתגבר על עצמנו, שהרי לעולם לא נרצה להרגיש כך שוב.
ואני כבר יודעת שזה לא כך. שביקורת – כל ביקורת – מחלישה את היכולת לעשות שינוי במקום לחזק אותה. שככל שמבקרים אותנו, כך אנחנו חלשים יותר, בדיוק ברגע שבו אנחנו הכי צריכים כוח: הרגע שבו החלטנו לשנות. וזה לא משנה אם הביקורת הזו נוחתת עלינו מבחוץ או מבפנים: שוטי האשמה והבושה גורמים לנו להגיע לביצוע המשימה חבולים ומדממים מבפנים, כמעט בלתי כשירים.
ובעוד אני מהרהרת בכך, משחקת בהיסח הדעת בזנבות השוט שבידי, והנה הזדמן לידי ספר חדש ומצוין, "כוח הרצון" שמו (הוצאת ידיעות אחרונות), ובו פורשת ד"ר קלי מקגוניגל, פסיכולוגית שחוקרת את כוח הרצון, ממצאים דומים. לדבריה, הלקאה עצמית לא עוזרת להביא שינוי התנהגותי – בדיוק להיפך. היא מצטטת מחקרים שהראו שככל שאדם נטה להאשים ולבקר את עצמו יותר על מחדלי כוח הרצון שלו (עישון, אכילת יתר, קניות ועוד), כך הוא היה מועד יותר להיכשל שוב, מפני שהאשמה רוקנה אותו מכוחותיו ושלחה אותו להתנחם בפתרונות קלים – אותם פתרונות קלים שמהם הוא ברח מלכתחילה (עוד סיגריות, אוכל, בזבוזים). ולהיפך: ככל שהזכירו לאותו אדם שמוטב שימחל לעצמו, כך השתפרו ביצועי כוח הרצון שלו בפעם הבאה. "אם נדמה לכם שהמפתח ליותר כוח רצון הוא להיות קשים יותר עם עצמכם, אינכם לבד בדעה הזאת", היא כותבת, "אבל אתם טועים. מחקר אחרי מחקר מתברר שביקורת עצמית מובילה בעקביות למוטיבציה פחותה ולשליטה עצמית פחותה. לעומת זאת, חמלה עצמית נקשרת יותר עם מוטיבציה ועם שליטה עצמית טובה יותר". במקום להלקות את עצמנו אחרי ששוב גילינו שלא התנהגנו כפי שציפינו מעצמנו, היא מציעה לשאול: מה היה אומר לנו חבר טוב ומסור, או יועץ רציני? במילים האלו יש תמיד פחות גינוי, ויותר מחילה.

תגידו לי, נחמו אותי

וכך אני מבינה עוד משהו קטן תוך כדי כתיבה: שהסיבה לכך שהלקאות עצמיות הן לעיתים תכופות פומביות במידה כזו או אחרת (לכל הפחות הן דורשות קהל של חברה טובה. או ארבע. או תריסר), היא שחוסר היכולת שלנו לחמול על עצמנו שולח אותנו לקבל מחילה מאחרים. אנחנו ממנים את האנשים הטובים בחיינו לכומר מוודה, ומבקשים מהם שיאשרו לנו שמותר לנו, שזה בסדר, שאנחנו עדיין ראויים להתקיים אחרי מחדלינו האיומים והנוראים. אנחנו מבקשים מהם את מה שאנחנו לא יכולים לתת לעצמנו.
וכך, הדפוס הזה של הלקאה עצמית משאיר אותנו כפופים לאישורם של אחרים; תלויים בהם למען הקיום שלנו. ירצו יקיימו, לא ירצו לא יקיימו. הוא מכריח אותם לקחת חלק בדרמה שאינה רלוונטית להם. מתיש אותם – ומחליש אותנו. שהרי בסופו של דבר, האישור מבחוץ לעולם לא יספיק לנו באמת. חוויית האישור והמחילה חייבת להיות פנימית כדי לספק אותנו.
אז אני עוצרת ומבקשת לשלוף בתטא הילינג (מי שרוצה גם, שיכתוב "גם לי" ואשלוף גם ממנו) את דפוס ההלקאה העצמית. מבקשת להיגמל מההתמכרות לכאב הזה. מבקשת ענווה אמיתית: הידיעה שמותר לי לטעות ולהיכשל, כי אני לא קדושה, לא מוארת, לא מושלמת. רק עושה את מה שאני באמת חייבת לעשות: לנסות כל הזמן לעשות הכי טוב שאני יכולה באותו רגע, שוב ושוב, בכל פעם קצת.

ומשהו על תטא הילינג:

תטא הילינג הוא שיטה שמאפשרת "לתכנת" מחדש את תת המודע. לבדוק מה האמונות והנחות היסוד שיושבות שם, ולבחור מחדש – במה אנחנו רוצים להאמין ולמה לא. שכן אם תת המודע שלנו מחזיק באמונה שאנחנו לא שווים, שום הוכחה בעולם החיצון לא תשנה את זה; ואם אנחנו מאמינים שאין טוב בלי רע, הרי כל רגע של אושר יעבור עלינו בציפייה לרע שיגיע. כך, גם אם אנחנו נורא מתאמצים לעשות שינוי, הוא לא קורה.
איך נעשה התכנות הזה? המטפל עולה לתטא ("מתחבר" למחשב הגדול של הבריאה), ודרכו נכנס ל"מחשב" הפנימי של המטופל. התכנות נעשה בצורה של "הורדות" (מורידים תוכנה חדשה, כמו שמורידים למחשב) ו"שליפות" (מחיקה של תוכנה מיותרת). במהלך הטיפול, מתגלות אמונות, הנחות ודפוסים, שאפשר לשלוף או לשנות (כל שינוי נעשה בהסכמה מפורשת של המטופל).
לכבוד הפוסט הזה, עליתי לתטא, וביקשתי לדעת מהן ההורדות והשליפות שקשורות להלקאה עצמית. הנה אלה שעלו לי:
שליפות: האמונה שהכאב מטהר (סליחה, רחמים מטהרים יותר). האמונה שעל חטא מגיע עונש (חטא הוא בסך הכל החטאה, עצם הפספוס הוא העונש היחיד).  האמונה שאסור לפשל (הלללו? מאיפה זה הגיע?). האמונה שצריך להשתפר כל הזמן.
הורדות: האמונה שמותר לעשות טעויות. האמונה שאין טעות בלתי הפיכה. האמונה שמה שאנחנו מכנים "טעות" הוא בסך הכל עוד התנסות חשובה ומלמדת. האמונה שאנחנו אהובים כמו שאנחנו באופן שלם ומלא.
(רוצים משהו מזה? כתבו לי ואעשה לכם תכנות מרחוק. צריך הסכמה מפורשת לכל הורדה ושליפה).
ואם אתם רוצים טיפול תטא שלם ומלא שקשור לנושאים נוספים – צרו קשר. אפשר בפגישה פנים אל פנים, ואפשר בפגישה טלפונית.

לכל שיר טוב יש את הרגע שבו את מקשיבה לו באמת. אחרי כל השנים, זה הרגע של השיר הזה, מבחינתי. כך שבינתיים אני נחה, כך כמו שאני מונחת. מחכה להשיל מעלי תרבות של עור אשר יבש, בדיוק ברגע הנכון