נומרולוגיה קבלית

כשאנחנו מנסים לגלות את החוקים החברתיים, או הרוחניים, או המדעיים של העולם – אנחנו מפספסים את החוק היחיד שככל הנראה פועל באמת וכל הזמן: הכל זורם.

פוסט ובו ידובר: על טלוויזיות חדשות, על קצרים בתקשורת ועל נומרולוגיה קבלית הנה סיפור מהחיים: גבר אחד, לא חשוב למי הוא נשוי, אהב ללכת לראות כדורגל אצל החברים שלו. יום אחד, בין נבדל לצהוב, העיר הגבר לאחד מחבריו: "תגיד לי, איך אתה רואה טלוויזיה במכשיר שלך? לא רואים פה כלום, הכל מטושטש!" הקשיב החבר, הלך …

עולם המשקפיים לקריאה »

אנחנו מפחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו פוחדים לפגוש את עצמנו, כמו שאנחנו, נטולי כיסויים. אנחנו פוחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו מזהים "ריק" עם "אין". לא במקרה קוראים לאדם שמת "חלל": אנחנו מפחדים ממקומות ריקים כי ריק בשבילנו הוא מוות.

אבסורדי ככל שזה יהיה, רובנו פועלים כאילו אנחנו מרכז עולמם של הסובבים אותנו. רק לחשוב כמה אנחנו דופקים חשבון לכל העולם: מתלבשים כאילו איכפת למישהו מה לבשנו. עסוקים שעות במשהו שאמרנו או לא אמרנו, ומה חשבו עלינו בגלל זה. משיגים הישגים, נכשלים כישלונות, מתגרשים, מתחתנים, פותחים עסק או כותבים בלוג, וכל הזמן הזה העין שלנו פקוחה ותוהה: איך אנחנו מצטיירים בעיניים של האחרים?

אם נסתכל לרגע במבט פילוסופי על בעיית האיחורים של העולם, טיימינג מחורבן הוא כל טיימינג שלא מתאים לטיימינג שלנו. בכל פעם שאנחנו כועסים על מישהו שמאחר לנו, אנחנו מתרעמים על כך שהוא לא התאים את הזמן שלו לזמן שלנו. עצם הביטוי "מאחר לי" אומר שמבחינתי, זה לא שהוא איחר לפגישה שאותה הוא קבע – כלומר, לא הסתדר עם הניהול של סדר היום שלו – אלא עשה משהו נגדי באופן אישי.

הודאה בחולשה פותחת לבבות. היא מאפשרת לאחרים לראות את האנושי, הרך והפגיע שבנו: והרי האנושי, הרך והפגיע הוא המקום המשותף והמאחד בין כולנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.