כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
לא במקרה דווקא כשאנחנו מאוהבים כולם מתחילים איתנו, לא במקרה דווקא כשאנחנו שקועים מעל הראש בפרויקט מלהיב מגיעות הצעות לפרויקטים מלהיבים נוספים, ולא במקרה כסף נמשך לכסף: כשאנחנו מכווננים לתדר מסוים, ממש לא מפתיע שאנחנו סוף סוף מצליחים לקלוט את התחנה.
למרבה הפלא, סימולטור הטיסה מצליח לשכנע: כשישבתי בפנים, ילדים צוהלים מימיני ומשמאלי, מיטלטלת בפראות, החושים שלי הודיעו לי חד-משמעית: את בחלל. רק הידיעה הברורה שלפני חמש דקות טיפסתי במדרגות לתוך ארגז בחצר המוזיאון, הזכירה לי שגם עד יום הולדתי ה-42 (שחל ממש למחרת) לא אגיע לירח.
קחו את הדחיינות. הלב שלנו אומר שההימנעות מהמאמץ הקטן לשים במקום / למלא דו"ח הוצאות / לעשות כבר את השעמום הזה שקורא לעצמו עבודה הכרחית, יעלה לנו במאמץ גדול פי כמה. אבל הדחיינות, לבושה חולצת הוואי פרחונית ונעלי בית, מגחכת לעומתנו: "סליחה", היא אומרת ופורשת שתי ידיים כמו מאזניים דמיוניות. "מצד אחד לעשות, מצד שני לא לעשות. מה יותר קל? כאילו, לא ברור שאני החופש האמיתי?"
אני מכורה כבר שנים. לא יכולה בלי הסם. מה אני לא עושה כדי להשיג אותו: מסתובבת בבקרים, לפני שהעולם מתעורר, בכבישים חשוכים (תראו, לא פשוט להשיג את הסם שלי איפה שאני גרה). נוסעת לצד השני של הארץ. עושה דברים שאני מתביישת לספר לעצמי שעשיתי. אבל ככה זה מכורים. מה הם לא יעשו בשביל עוד מנה מהסם. אז עכשיו, רגע לפני שאני מתחילה תכנית גמילה, קבלו וידוי בנוסח איי.איי: שלום, קוראים לי מור, ואני מכורה לאדרנלין.