כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
טוב, תגחכו, מה איכפת לי. תיכף, אחרי שנגמור איתי, נעבור אליכם. אני לא יכולה בלי שנת צהריים, אבל בלי מה אתם לא יכולים? מפגישותיי עם אנשים, גיליתי שהמגוון עצום ומפתיע: זו לא יכולה בלי בגד חדש אחת לחודש, והוא לא יכול בלי שקט כשהוא עובד. זו לא יכולה בלי רומנטיקה בחיים, וההוא לא יכול בלי סקס בנישואים.
על השם לתינוק שבבטן הסכמנו בערך בחודש השני. ובסופו של דבר, זה היה הפרט היחיד שהתנהל כמו שתכננו. כל השאר היה בלגן אחד גדול. היום אני יכולה להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שבכל מה שקשור בילדים, תכנונים לחוד והחיים לחוד.
ש לי נטייה קלה – קלילה ממש בעצם, כמעט בלתי מורגשת – לתקן את האנשים מסביבי. פשוט נורא נורא חשוב לי שהכל יהיה אצלם פיקס. למענם כמובן. כזו אני: צדקת גמורה. "המכנסיים שלך לא מתאימים לחולצה", אני מודיעה לילד, כי הרי תפקידי ללמד אותו איך לא יוצאים מהבית. "זייפת כרגע", אני מביאה לידיעת הילדה השוקדת נואשות על הגיטרה שלה. "נו, באמת, לא אומרים כזה דבר לילדים" אני נוזפת בבעלי (נכון שהוא מחנך. ועוד כזה שכולם רוצים לשלוח אליו את הילדים שלהם. אבל הרי ברור שהוא לא מבין בחינוך כאחת כמוני, שלמדה באוניברסיטה, נו, אה, יחסים בינלאומיים). הסיבה היחידה שאני לא מתקנת כל "שתי שקל" "שבע בנים" או "אני נותת לו" שמופרח לאוויר, היא שאפילו אני לא יכולה להיות בכל מקום.