אפריל 2013

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל", אמר רבי נחמן מברסלב, שהמציא את הפסיכולוגיה החיובית הרבה לפני המאה ה-20, "תאמין שאפשר לתקן".
ואני האמנתי. הרבה זמן האמנתי. הרי מבחינה פילוסופית, לא ייתכן שרבי נחמן טעה: ההיגיון שלו מוצק מדי. אם יש מינוס, חייב, תיאורטית, להתקיים גם פלוס.
האמנתי שטעות היא הגילוי שהגענו למקום אחר מזה שרצינו, ומכאן יש להסיק שהלכנו בשביל הלא נכון. וכך עבדתי שנים על הנכונות לשים את האגו שלי בצד ולחזור בי, מתוך אמונה שאם הלכתי בדרך לא נכונה, אני יכולה לחזור אחורה, ולהתחיל לנווט מחדש.בל בתקופה האחרונה מתחילה להתערער בי האמונה שכל טעות אפשר לתקן. אני מתחילה לחשוב שלפעמים חזרה אחורה, חזרה בי, לא תועיל. הנזק נעשה, ואין לתקנו.

לא תמיד הכל נעים. אבל תמיד הכל זורם, גדל ומשתנה. גם מאי-ההסכמה יכולה לנבוע הבנה חדשה. וכמו שכשילד מתבגר פתאום גדלים לו האף או האוזניים בלי פרופורציה, ורק אחר כך מצטרפים הפה והגבות והסנטר, כך גם בקשרים בין אנשים: ההתבגרות לא קורית תמיד בהרמוניה. לפעמים נוצרת צרימה כי ההבנה גדלה לפני הקבלה, או כי הבהירות מופיעה לפני החמלה. ולפעמים הצורך שלי גדול מדי על היכולת של האחר, ולפעמים הקצב שלו איטי משלי. וזה לא אומר שאני (או הוא) צריכים להפסיק לרצות או לחמול או להבין: זה רק אומר שצריך סבלנות – וסובלנות.
וזה אומר שצריך לדבר. להגיד את מה שלא נעים וקשה ולא מסתדר, בלי לפחד מחוסר ההרמוניה, מתוך נכונות ליצור קונפליקט. כי כשהדברים לא מסונכרנים, רק דיבור עליהם יכול ליצור סינכרון חדש.