כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
היה רגע אחד על החוף שהשאיר בי את רישומו – אני מקווה שלתמיד. לא היה בו הרבה: הבכור שיחק מטקות עם נערה יפהפיה כמוהו, התנועות שלו מלאות כוח וחן. האמצעית ישבה ודיברה עם חברה, מחייכת ומבזיקה גומות חן לכל עבר. הצעיר ישב לידי והקשיב למוסיקה, יודע את כל המילים. הדייג יצא לדוג. הייתי מוקפת מנגינות וחברות וחול וים, וחשבתי שהרגע הזה מושלם.
אם יש משפט אחד שאני שונאת, אבל ממש שעושה לי צמרמורת, הוא זה: "וואלה, איך היא אוהבת את עצמה, זאתי". המשפט הזה תמיד נאמר קצת בבוז. בעיקום אף. כאילו: "איך היא מרשה לעצמה, זאתי, לאהוב את עצמה. חתיכת אגואיסטית".
ואני שונאת אותו כל-כך כי ביני לביני אני יודעת שיש בי חלק שמסכים איתו. החלק ההוא מהקיבוץ, שהסתכל על מי שמעז לנוח כשהוא עייף כעל עצלן, שלא לומר נצלן. החלק ההוא שלמד שמוטב להקטין את עצמך, ובלבד שלא יחשבו שאת חושבת את עצמך. החלק שמאמין שאהבה עצמית באה על חשבון אחרים. שהיא כמעט לא מוסרית.
ושמה יש לך כל כך לאהוב: הסתכלת לאחרונה במראה? ובכלל, תתעסקי בלאהוב אחרים, לא את עצמך. אגואיסטית כבר אמרנו?
ועם כל הג'אז הזה, לכי תעברי איזה קורס מודעות או טיפול פסיכולוגי שיגיד לך שמה שחסר לך בחיים זו אהבה.
השנה לא עשיתי חשבון נפש. די לה, לנפש שלי, בחשבונות. לא רוצה לבוא איתה חשבון, כמו שאני לא רוצה לבוא חשבון עם אף אחד אחר. מיציתי את העניין של מערכות יחסים מבוססות חשבונות
השנה שהייתה לימדה אותי שגם כשאני מייחלת ומתפללת, החיים פשוט באים, ושופכים את מה שיש להם, כמו ב"קנדי קראש" עצום (רק כמו בחפיסת הסוכריות ההיא מהארי פוטר, חלקן בטעם נזלת)
מה עושים כשהגבולות מפסיקים לעבוד? הרצאה עם כלים חדשים ליצירת שיתוף פעולה והרמוניה בבית