נובמבר 2013

לאחרונה מצאתי את עצמי מתמודדת מול אנשים שצריך לרַצות. ולא סתם, אלא אנשים שאני אוהבת ומרגישה שעלי לרצות. וכן, זה היה נעים בדיוק כמו שזה נשמע.
הבעיה העיקרית עם אנשים שצריך לרצות היא שהם אף פעם לא יודו שהם כאלה: הם פשוט דבקים בדרך שלהם. ואת? או שתלכי בדרכם, או שתספגי את חוסר שביעות הרצון שלהם, הקשה מנשוא, או שתלכי משם.
וזה מרגיש רע. רע לתפארת. זה מרגיש כאילו הם מכופפים אותך בכוח רצון הברזל שלהם, בכוח הידיעה איך דברים אמורים להיעשות / להיראות / להתנהל. כאילו אין לך ברירה, ובכל פעם שמתפלק לך איזה שביב אותנטיות פרועה או לא אסתטית או נצרכת משל עצמך, חובה עלייך להחניקו, וליישר קו.
ומצאתי את עצמי נזעמת. ופגועה. ומרגישה שלא מקבלים אותי כמו שאני. ועלובה, הו, כמה עלובה.

מתחת ל"יימאס ממני" מסתתרת האמונה שקשר הוא משאב עם כמות מוגבלת. כאילו הוא שוקולד, וצריך להיזהר שלא ייגמר. כי אם אתנפל, זה ייגמר מהר, ואם אחסוך, הוא יישאר הרבה זמן.
אז צריך למנן מפגשים. לא להגזים בשיחות טלפון ובמילים אמיתיות. להפנות מדי פעם את העיניים, כמו במעלית. להיזהר עם כל האינטימיות החמה הזאת, שממיסה את הקשר לטמפרטורת גוף, עד כדי כך שהוא יכול ליזול ולהיעלם. לצנן, להרחיק, לשמור. שלא ייגמר לי, הו, שלא ייגמר.

מו מבוגר אחראי, שמרתי על הלב שלי. הקמתי הגנות וחומות והעמדתי עליהן שומרים: זהירות. איפוק. מידתיות. הרחקתי אנשים שאהבתי, רק מחשש שהם לא יאהבו אותי בחזרה כמו שאני רוצה. מיננתי את הקשרים כדי לא להיקשר. ניסיתי לא לחלום, כדי לא להתעורר בבוקר עצובה.
זה לא עזר במיוחד – הלב שלי מצא דרכים להתחמק. ולהיפגע. שוב ושוב. חוזר אלי עם זנב בין הרגליים ושריטות, מחכה לנחמה שלא ידעתי לתת לו. ובכל זאת, לא יכולתי לוותר על החומות, מפחד שיום אחד הוא יחזור פצוע מדי. ולא שמתי לב שהוא מטיח את עצמו כנגדן, פוצע את עצמו מרוב רצון לקשר, לאינטימיות חשופה, להתמזגות.

נמלה חרוצה. זו מי שתמיד הייתי. עובדת יותר קשה מכולם. משקיעה. עושה לעומק. ולרוחב. ולצדדים. מכינה מראש. מארגנת עד הסוף. טורחת. מתרוצצת. עושה לכולם מסביב סחרחורת. גאה בחריצות שלי. מתבאסת מעצלנות אצל אחרים. מרגישה שלא בא לי ובכל זאת עושה. גאה בכוח הרצון שלי. עושה בו שימוש לכל דבר כמעט: כדי לקום בחמש בבוקר. כדי לדחוס עוד שעות עבודה אחר הצהריים. כדי לצאת להליכה כשחשוך וקר. כדי לא לצרוח על הילדים. הכל – חוץ מאשר כדי להפסיק להתרוצץ. וכן, אני יודעת שאני עושה יותר מדי, אבל לא מצליחה להפסיק. מכורה לאובר-דואינג. ועד כמה שאני מותשת ומתוזזת ונשחקת, לא מצליחה לעצור.