בלי פאניקה

המדריך המקוצר להתמודדות עם שינויים

אז סביבה משתנה. כמו שקורה אצלי עכשיו. מתברר שאני הרבה יותר טובה בלייעץ לאחרים איך להתמודד איתה, מאשר בלצאת כאן ועכשיו מתוך הראש שלי החוצה ולהבין מה אני חווה. הו, פרספקטיבה חסרה. כמה אני יודעת שעוד שנה-שנתיים אביט בעצמי ואומר: "פששש… זאת באמת הייתה תקופה מעניינת. איזה קטע. איך לא ידעת שזה יוביל אותך ל… (אין לי שום יכולת להשלים את החסר. הייתי רוצה לומר: "למצוא תרופה לסרטן", או לפחות "למצוא תרופה לנטייה המעצבנת של כפות להתמוטט לתוך סירים רותחים", אבל זה בטח לא יהיה משהו כזה).
***
אבל בינתיים, זה סתם לא פשוט. שינוי – כל שינוי – הוא חתיכת קריאת השכמה. זה כמו שלילה אחד באים ומשנים לך את מיקום הרהיטים בבית: את כבר לא יכולה ללכת בעיניים חצי עצומות להכין לך קפה בבוקר. הו, לא: את חייבת לפקוח אותן ולראות איפה את שמה רגל, ועוד רגל, כדי שלא תיתקע לך האצבע הקטנה בפינה לא צפויה של כיסא. ואז פתאום צפים ועולים כל האוטומטים, כל דפוסי ההתנהגות הקבועים, ברורים לעינייך דווקא מפני שאי אפשר להשתמש בהם יותר. וזה מעייף, הערנות המתמדת הזאת, הצורך להיות דרוכה ושמה לב. ומדהים איך שדווקא בתקופות שהכי קשה לי, גם הכי קשה לי לזכור את מה שלמדתי ויקל עלי. כאילו הכל בורח מהראש.
אז אני עוצרת, ומזכירה לעצמי את מה שכבר הספקתי ללמוד על התמודדות עם שינוי – רגע לפני שאחטוף עוד מכה בזרת. וזה הולך ככה:

א.    להפסיק לבעוט בקיר. מצחיק, אבל זה הדפוס הכי שכיח בהתמודדות מול שינוי – בין אם מדובר בפנצ'ר בגלגל, במחלה שפתאום מגיעה, בשינוי במקום העבודה, במשבר זוגי, בכישלון של אדם אהוב. איכשהו, זה תמיד אותו דבר: המציאות תקעה לי קיר באמצע הדרך? סבבה. מייד הנני עוצרת ובועטת בו עד כלות כוחותיי. וכל בעיטה אומרת: "הי, זה לא בסדר! זה ממש ממש לא בסדר! היה כל כך מגניב קודם! כל כך מוצלח! למה היה צריך לשנות? למה למה למה?". עוד בעיטה, ועוד בעיטה. וכל בעיטה הייתה אוי, ועדיין.
ואין בזה טעם. אני כבר יודעת שאין בזה טעם. כל ניסיון לבעוט בקיר רק יניב לי רגל כואבת. המציאות השתנתה. היא לא הולכת לחזור להיות מה שהיא הייתה רק כי כרגע היא לא נוחה לי. עדיף לעצור רגע. להכיר בקיר. ואז להחליט אם אני עוקפת אותו או משנה מסלול.
ב.    להפסיק לבעוט בקיר. כן, ראיתי אותך מנסה להמשיך לבעוט בו כשחשבת שאף אחד לא מסתכל. יאללה, נקסט.
ג.    להפסיק לנסות לעשות את מה שעשיתי קודם. זה קטע, כי אני קולטת שברגע שאני נכנסת לשינוי אני נכנסת לחוסר ביטחון, וברגע שאני נכנסת לחוסר ביטחון אני מיד מנסה להישען על כל הדפוסים הישנים שלי; על הכלים שבהם אני מתמחה; ובמילים אחרות – על מה שעבד לי קודם.
שזו כמובן שטות גמורה, כי מה שעבד לי קודם התאים לקודם, ומדרך הטבע כבר לא מתאים עכשיו. ובכל זאת – כמה טבעי לתפוס במשהו, גם אם אני יודעת שהתפיסה לא עוזרת. אז אני מזכירה לעצמי: להרפות. להרפות מהתפיסה ולהרפות ממה שעבד לי קודם. ולבטוח, השד יודע איך, שאדע לפתח משהו חדש שיתאים למציאות החדשה.
ד.    להפסיק לייצר חמאה. אחד מהדפוסים המאד ספציפיים שלי בעת חוסר ביטחון הוא ניסיון לעשות הכל, כל הזמן, וכמה שיותר. אני נדמית לי כמו הצפרדע ההיא, מהמשל המפורסם, שנזרקה לסיר שמנת. בעטה, בעטה, בעטה – עד שהפכה ברגליה את השמנת לחמאה, וקפצה מתוך הסיר, שבעת רצון ומחויכת (עד כמה שצפרדעים מחייכות). וכך גם אני: מיד מתחילה לעבוד נורא קשה, לירות לכל הכיוונים, מנסה את זה ואת זה ואת זה, אולי משהו יעבוד. זה הגיוני, אני יודעת: שינוי מייצר תחושה של מצב חירום, ובמצב חירום האדרנלין זורם כמים. אבל בכל זאת, צפרדע אני לא. והבעיטות הללו בעיקר מעייפות אותי לאללה. וזו לא הדרך, כי היא מובילה אותי ישר אל מחוזות ה"לעולם לא אספיק", ומשם היישר אל מחוזות "מה שאני זה לא מספיק". אז לא. לא לייצר חמאה ולא לירות לכל הכיוונים. דווקא בכוח להשאיר את עצמי שקטה ומתבוננת. מה אני יכולה לעשות אחרת? מה אני יכולה לעשות שיהיה מדויק? מהי הזווית שבה אני יכולה לתת מעצמי במקום לנסות לספק את הסחורה? איך אני יכולה לעשות נכון במקום לעשות הכל?
ה.    לזכור מה מגבלות באמת עושות. פעם, מזמן מזמן, ראיינתי את מודי בר-און לכתבה על השאלה למה גברים אוהבים כדורגל. בין השאר, שאלתי אותו: "תגיד לי, אבל למה בלי ידיים? זה הרי כל כך מטופש, לשחק בלי ידיים!" הוא ענה לי בשאלה: "למה לרקוד בלט על קצות האצבעות? זה הרי כל כך מטופש, לרקוד בלט על קצות האצבעות. אבל ככה זה: ברגע ששמת מגבלה, יצרת אומנות". אז שינוי יוצר מגבלה. תמיד. מה שהיה קודם כבר לא מספיק או לא עובד. אני כבר לא יכולה לשחק עם הידיים. אבל אולי דווקא המגבלה הזאת תגרום לי ללמוד איזה טריק חדש או שניים.
ו.    לוותר על אישורים. שינוי יוצר חוסר ביטחון, וחוסר ביטחון מייצר צורך מחוזק באישורים. אבל אבוי – דווקא בגלל שאנחנו לא בשדה הבטוח שלנו, הסיכוי להשיג אותם פוחת. אז לזכור: יש כאן משימה בעצימות גבוהה. גם להתמודד עם חוסר ביטחון, וגם לא לקבל אישורים. זה אומר שצריך להיות קשובה פנימה, ולאשר את עצמך. להזכיר לעצמך מה את עושה טוב. להזכיר לעצמך שאת לא השתנית, רק העולם בחוץ.
ז.    לזכור להסתכל על התמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה, השינוי שקורה לי עכשיו הוא פרט קטן, כלי בדרך. עם כל הכבוד, לא באתי לעולם לעשות קריירה, או כסף, או אפילו להקים משפחה. באתי הנה, מבחינתי, לגדול ולהתפתח. ללמוד כלים חדשים. למצוא דרכים לתת את הכי טוב שלי לעולם. ומהבחינה הזאת, כל שינוי שקורה הוא מבורך, גם אם הוא קשה; במיוחד אם הוא קשה. כי הוא מעלה אותי לרמה חדשה של התמודדות, רמה חדשה של פתרונות, רמה חדשה של הבנה וחשיבה.
כי אני לא אמורה לשרוד את השינוי, אלא ללמוד ממנו. מה שמשנה זה לא כמה קשה לי או מבלבל לי עכשיו, אלא איך אני יכולה לעלות רמה בזכותו. בכל מובן.
אני מסתכלת.
אני מוכנה ללמוד.
בכל מובן.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מתמודדים עם שינוי בחיים, וזה קשה ומלחיץ ודורש התארגנות מחודשת, אתם לא חייבים לעשות את זה לבד. מזמינה אתכם לטיפול תטא הילינג, שיבהיר את המחשבה ויגרש את העננים. כדי שתוכלו לעשות את מה שצריך לעשות, את מה שאתם רוצים לעשות.

נ.ב. 2: זה הזמן לחזור פנימה. עד הגאות הבאה.