דברי חזק

פוסט ובו ידובר: על הטרדה מינית, על עמימות הרסנית ועל נומרולוגיה קבלית

אני זוכרת את הערב ההוא מצוין, למרות שהוא התרחש לפני 22 שנים. הייתי בצבא, במחלקת הפסיכולוגיה של אוגדה סדירה, וגויסתי לעזור למחלקת השלישות בארגון יום כייף לקצינים ולמשפחותיהם (כן: מבחינת הצבא בימים ההם הספיק שהיית ממין נקבה, ואפשר היה "לשתות" אותך מכל תפקיד רשמי שהיה לך לטובת התפקיד המסורתי של נשים: עשיית קפה, או במקרה הזה, מזיגת קולה. יכול להיות שזה ככה גם היום, אבל רוצה לקוות שמשהו השתנה מאז שהייתי בת 20).
הגענו לאיזה אתר נופש צבאי, לא זוכרת אפילו איפה הוא היה. סחבנו, ערכנו, הזזנו, תפעלנו. ואז, בחסות החשיכה, ראיתי חיוך מבזיק מולי, והרגשתי יד תופסת בזו שלי. הוא היה מג"ד של אחד הגדודים. בחור נאה, בן שלושים ומשהו, שלא פעם פגשתי כשהגעתי לעשות סקרים ושאר ענייני פסיכולוגיה ארגונית בגדוד שלו.
"מה, קרה משהו?" לא הבנתי.
"בואי", הוא אמר, ומשך אותי לפינה עוד יותר חשוכה. לפני שהספקתי לומר משהו, הוא חיבק אותי, וניסה לתקוע לשון ארוכה לפה שלי. הייתי המומה, אבל הברך שלי, שתהיה בריאה, ידעה אוטומטית את העבודה. הוא רק צחק והתרחק, כאילו לא קרה כלום. ואני זוכרת את זה כבר 22 שנה.

אלבום הכישלון

כמעט לכל אחת מאיתנו יש את סיפורי ההטרדה המינית שלה, ארוזים באלבום קלון פרטי. לפי סקר בלתי רשמי ובלתי מקיף שערכתי, אצל רבות מאיתנו אלבום הכישלון הזה צבוע בחאקי.  בדרך כלל הסיפורים האלה לא מדוברים ולא מדווחים אפילו לחברות הטובות. מה תגידי: שהבוס, או הקצין שמעלייך, דיבר אלייך לא יפה? נגע בך קצת יותר מדי באינטימיות? את הרי מכירה אותו, ברור לך שהוא התכוון להחמיא. שהוא רצה לבטא בדרכו העילגת שהוא נמשך אלייך. ישר עולות כל ההתניות התרבותיות ומשתיקות אותך: "הוא גבר, גברים לא יודעים לבטא רגשות". "את לא הבנת אותו, תמיד היית רגישה מדי". "זו בכלל אשמתך, היית ידידותית מדי, נחמדה מדי. הוא הבין אותך לא נכון". כן, אנחנו יכולות לבוא לתקשורת בטענות מפה עד הודעה חדשה, אבל ההאשמה הראשונה שמוטחת באשה המוטרדת היא תמיד ההאשמה העצמית.
אז את שותקת. ולא מספרת לאף אחד. אבל מתחת לכל הקולות שמשתיקים אותך, נשמע קול אחד צלול: הקול הפנימי. והוא אומר לך חד וחלק: קרה פה משהו לא טוב. והקול הזה עושה אותך קצת פחות שמחה, והרבה יותר מוטרדת. הוא פוגע באמון שלך בעצמך, במידה שבה את סומכת על היכולת שלך להעביר מסרים ולקבל מסרים, והוא הופך אותך פחות ידידותית. לעצמך ולעולם.

תורת העמימות

היום, ממרומי השנים שעברו, אני חושבת שהטרדות מיניות יושבות תמיד על אותו עניין: עמימות. שיהיה ברור: אני לא מדברת על מקרים של תקיפה או אונס. ממש לא. כשמישהו תוקף אותך, אין פה שום דבר עמום. אני כן מדברת על המקרים האחרים: אלה שבהם מישהו מדבר אלייך או נוגע בך קצת יותר מדי באינטימיות, שלא לומר בחרמנות. לא פעם, מדובר בדפוס שמתמשך ומחריף מפעם לפעם, אבל בגלל המדרגות הנמוכות שבין דיבור לדיבור, בין חיבוק אבהי לחיבוק לא אבהי בכלל, את לא יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו זה נהיה ממש תוקפני, ממש בלתי נסבל.
ממה שאני חוויתי, העמימות נמצאת אצל שני הצדדים: אצל האשה, שלא מעזה להגיד משהו מחשש שהיא לא הבינה, שהוא לא באמת התכוון. מחשש שהיא תצא מפגרת אם היא תגיד לו שמדובר בתקשורת קצת יותר מדי מקרבת, מבחינתה, ותיתקל בתגובה בנוסח "את? מי רוצה אותך בכלל, חתיכת מכוערת".
ויש פה עמימות גם מהצד השני – שהוא לא פעם גברים קצת יותר מדי בטוחים בעצמם, שמשוכנעים שכל העולם (ובעיקר אשתו) רק מחכה למתת האלוה הנוצצת, הקשה מזכוכית, שנעוצה להם אתן יודעות איפה. הם לא חווים את עצמם כתוקפנים, כמטרידים, אלא כמחזרים. לא עולה על דעתם שהחיזור שלהם לא לגמרי רצוי. הם הרוסים כשהפוליגרף מגלה ששיקרו, כי הם עצמם לא קולטים שהם משקרים לעצמם.
וכן, שותפה כאן גם העמימות התרבותית הישראלית, שמחבבת (עדיין) גברים בוטים, מסוקסים עד כדי כך שרמזים ושדרים עדינים נופלים חלל לרגליהם, ונשים ש(עדיין) מרצות גברים שכאלה, ונופלות חלל לרגליהם.

דברי חזק

מול העמימות הזאת, יש רק פיתרון אחד: לפזר אותה. לדבר חזק וברור, ולהגיד שזה לא נעים / לא מתאים / לא הולם. לעשות את זה גם אם תצאי מפגרת / מתבכיינת / כבדה. זה לא פשוט: דרוש אומץ להגיב בנחרצות, שעלולה להיראות כגסות רוח מול משחקי הפלירטוט של גבר שלא קולט שהוא גס רוח. דרוש עוד יותר אומץ כשמדובר בבוס שלך, שיכול למרר את חייך. אבל לא, אי אפשר להגיב בעדינות, כי זה לא עובד. לא מול גברים כאלה. אם הם היו קולטים רמזים עדינים, הם היו קולטים שאת לא בעניין, ופוסלים אותך על הסף כחסרת חוש אבחנה. אחרי הכל, מי האשה בעלת חוש האבחנה שיכולה לעמוד מול יהלומים לא מלוטשים שכמותם?
נכון, הם באמת יכולים להפוך את החיים שלך ללא נעימים. אבל זה עדיין פחות גרוע מלתת לעצמך להפוך לאשה מוטרדת, שכועסת על עצמה. זה לא מגיע לך. אז דברי עכשיו. דברי חזק.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית

שיעור ההטרדות בצבא גבוה יותר מאשר בשוק האזרחי, קובע סקר שערכה הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. אני מאמינה, בלי קשר לחדשות האחרונות, שגם במשטרה הנתונים האלה דומים.
שני מספרים קשורים בנומרולוגיה לכוחות הביטחון: 4 ו-8. שניהם מספרים שמופיעים בתדירות גבוהה ובמקומות משמעותיים (נתיב גורל, יום לידה, פסגות ואתגרים) אצל אנשים שנוטים להפוך את כוחות הביטחון למקצועם.
שני המספרים האלה קשורים לעבודה במסגרות גדולות והיררכיות, אבל לכל אחד מהם יש מאפיין אחר שקושר אותו למועדות להטרדות מהסוג המדובר.
ה-8 ההישגי והכריזמטי אוהב להיות הבוס, נהיה בוס בקלות, ומרגיש בנוח כשיש אנשים תחתיו. הוא נוטה לא פעם להיות כוחני, להתמקד בשורה התחתונה. הוא לא סופר רגשות רכים ועדינים, אלא פעולות והישגים. הוא לא מתלבט אלא פועל. גבר כזה, בתרבות הצבאית שתומכת בתכונות הללו, עשוי להיות בדיוק זה שיסמן צלבים על צד מיטתו, כמו האיקסים על כנף המטוס. ה-8 הוא מספר שקשור לחוק, אבל גם לעבריינות: בעזרת הקסם האישי השופע שלו, ה-8 עלול לזרום בקלילות מצד אחד לצד השני, כשרק המטרות שלו מכוונות אותו.
לעומתו, ה-4 הנוקשה מאמין גדול בחוקים וכללים, ולכן מוצא את עצמו לא פעם במערכות שמונעות ומגינות על חוקים וכללים. עם זאת, יש ל-4 כבוד בעיקר למערכת חוקים אחת: מערכת החוקים הפרטית של עצמו. אם הוא מאמין שפעולה מסוימת שלו היא מוסרית, שום חוק או כלל לא ישכנע אותו שהמציאות הפוכה. אם הוא מאמין שאשה רוצה אותו בסתר ליבה, שום כלל לא יעצור אותו מלנסות ולהשיג אותה. לפעמים, אפילו לא הכללים שהיא עצמה מציבה.

והנה כמה דוגמאות לאנשי 8 ו-4 בכוחות הביטחון (בלי שום רמז לקשר ביניהם לבין הטרדות מיניות):
אנשי 8: ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, האלופים רחבעם זאבי ז"ל ויואב גלנט, ייבדל בהחלט, השרים לביטחון פנים רוני מילוא וצחי הנגבי, מפכ"ל המשטרה לשעבר שלמה אהרונישקי.
אנשי 4: ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אלוף הפיקוד ושר הביטחון לשעבר איציק מרדכי, מפכ"ל המשטרה לשעבר יצחק אהרונוביץ.