לסמוך עליה

בקיץ לפני 18 שנים הפקדתי אותה בידיה הגרומות של מטפלת שלא הכרתי.
והלכתי מהפעוטון, בקושי מצליחה לסגור את השער לפני שהדמעות פרצו.
"איך אני אדע אם יהיה לה טוב?" בכיתי לחברתי י'. "איך היא תסתדר שם? היא הכי צעירה. היא עוד לא הולכת אפילו. איך אני יכולה לחזור הביתה ולהשאיר אותה ככה?"
"היא תהיה בסדר", ענתה חברתי י' בהיגיון. "את תראי, היא תהיה בסדר".
בצהריים, כשחזרתי לקחת אותה מהפעוטון, מצאתי אותה בחצר, מחזיקה בעוז בהגה של מכונית-צעצוע גדולה, מחייכת בשפע גומות. "היא זחלה לשם מהר מהר", מחייכת אלי גם המטפלת עם הידיים הגרומות, שעכשיו אני רואה שיש לה גם עיניים טובות וחיוך מתוק. "הגיעה ראשונה והתיישבה".

***
בקיץ הזה, לפני שבוע, אנחנו עומדים איתה בפתחו של מוזיאון חיל הים בחיפה.
היא בת 19 עכשיו. יפה וגבוהה וחכמה ומהממת בכל אופן אפשרי, ועוד כמה בלתי אפשריים בעליל (היא האדם היחיד שאני מכירה שיש לו ארבע גומות חן, למשל). היא בשלה ומוכנה לגיוס, אחרי שנת מכינה מרהיבה ומסלול מואץ לבגרות ומעורבות.
אנחנו מחכים שהיא תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם. היא עולה ומחייכת את חיוך ארבע הגומות שלה.
אני מסתובבת מהר, למרות שממילא היא רחוקה מכדי לראות את הדמעות שפרצו.
אני לא מחכה שהאוטובוס ייסע כדי לנופף לו. זהו, נפרדתי.
אני יודעת שהיא תסתדר שם. אני יודעת שהיא תהיה בסדר. סביר להניח שיותר מבסדר.
אז למה זה אמא – כלומר אני – למה בוכות הדמעות מעצמן?
***
כשאני מגיעה הביתה אני נתקפת פתאום פאניקה קלה. "היא לא לקחה נעלי ספורט", אני אומרת בדאגה לחברתי נ'. "מה יהיה לה למד"סים?"
"את בטוחה שהיא לא לקחה?" אני מעבירה בראש את כל תכולת התיק שעזרתי לה לארוז אתמול. לא זוכרת נעלי ספורט. ממש לא.
לפתע אני מרגישה כמו האמא שהייתי, ששלחה עם הילדה טנא לא מספק בעליל בשבועות. או זו ששלחה אותה עם חולצה אדומה במקום לבנה. אני מרגישה אשמה מהולה בחרדה ומועקה. אין לי מה לעשות כדי לעזור. אני לא יכולה להקפיץ לה לצבא נעלי ספורט.
המועקה נוכחת עד שכמה שעות אחר כך אני מתבוננת שוב, בפעם המאה, בתמונה שהעליתי בפייסבוק. סוקרת אותה מלמעלה למטה.
מהחיוך הקורן, דרך היד המנופפת לשלום והתרמיל הגדול, האדום,
עד לרגליים… שנעולות נעלי ספורט.

נ.ב. 1: זה לא פשוט, השלב הזה, שבו הילדים יוצאים מהבית. זה לא פשוט לתת להם ללכת בשמחה ובאמון. זה לא פשוט לסמוך. זה לא פשוט לתת להם להחליט על עצמם במקום לעזור להם (קלות, לפחות) בהחלטה. אם גם אתם בשלב הזה של החיים, ואתם רוצים לתת למתבגרים שלכם פוש של אמון והתפעלות וביטחון – מוזמנים אלי להדרכת הורים, בקליניקה במצפה הילה או במפגשים טלפוניים.

נ.ב. 2: שיר, בהקדשה אישית. חברי ק. סטיבנס כתב שקשה להסתדר בעולם רק בעזרת חיוך. אבל אם יש מישהי שיכולה, זו את, טול. שתהיה לך דרך צלחה, מותק שלי