שלב הגולם

או: איך התחילה לי פתאום יצירה מתוך העצירה

אני מתנסה עכשיו בעצירה.
מאז שחזרתי מהודו, לפני חודש, החיים שלי פה קיבלו קצב של הודו.
דברים לא קורים במהירות שאני רגילה.
אני לא פועלת במהירות שאני רגילה.
אני צריכה שקט. המון שקט. הרבה פחות צמאה למגע אנושי,
הרבה יותר צמאה לזמן בהייה וחלימה בהקיץ.
ועד כמה שקשה לי לקבל את הקצב האיטי שבו מתרחשים הדברים, עד כמה שאני מתוסכלת ממנו לעיתים,
אין לי אלא להודות בפני עצמי:
הקצב הזה טוב לי.
***
כי לראשונה בחיי אני חווה התבטלות בלי תירוצים.
הפעם האחרונה הרשיתי לעצמי לנוח ככה הייתה כשהייתי חולה, אבל הי, הייתי אז חולה. היה לי תירוץ.
ועכשיו?
עכשיו אני פשוט נחה. המון. ועובדת מעט. וקוראת שוב ספרים שעוררו בי השראה בעבר, ומוצאת בהם פנים חדשים. וישנה. וחושבת. לבד. בשקט.
והגוף שלי מגיב למנוחה הזאת, שכבר נמשכת בעצם חודשיים, כמו אל השקיה במים צלולים.
אני ממש מרגישה אותו נע ומתמתח וטועם את התחושה, ואומר לעצמו בפליאה: "אה, וואלה. אז ככה מרגישה נחת".
וגם אם הקולות הקטנים שצועקים עלי מאז ומתמיד – אותם קלגסים מהקיבוץ שלא מסוגלים לראות אותי יושבת – עדיין נשמעים באוזן הפנימית שלי מדי פעם, אני מקשיבה להם, אבל לא שומעת בקולם.
כי אני מרגישה שלראשונה בחיי, בגיל חמישים, נדרש ממני משהו אחר.
משהו מתמסר.
משהו נח.
משהו נוכח.
***
חזרתי בשבועות האחרונים לסדרת הספרים הנפלאה של סאנאיה רומן, "החיים על פני האדמה", שאני פותחת בהם כמו שפותחים בקלפים. מחפשת את המסר היומי, המדויק.
ומצאתי שם טקסט שמדבר על מה שאני עוברת עכשיו: היא קוראת לזה "לעבור דרך הריק".
לעבור דרך השלב הזה, שבין זרם אוויר תחתי לזה הגבוה יותר, שאין בו וודאות ואין בו ביטחון. דרך הדף הלבן, שאני כל כך חרדה ממנו. דרך המקום שעוד בין בו מקום, התנועה שעוד אין בה כיוון.
ולהקשיב לאותות העדינים, הכמוסים, שמרמזים לי לאן הפעם.
בלי להכריח את עצמי.
בלי להתעקש.
להקשיב.
ולהרשות לעצמי עוד קצת להיות בשלב הגולם.
***
ומתוך ההקשבה הזו, מתוך העצירה – אני רואה איך בוקעת פתאום יצירה.
אחרת.
מכונסת יותר בעצמה.
מדויקת וחדה יותר.
אני לא מתפזרת.
אני עושה מעט, אבל למה שאני עושה יש אפקט הרבה יותר גדול מזה שהיה תמיד.
בדרך כלל, האפקט הזה בלתי צפוי; מגיע ממקומות שאליהם כלל לא כיוונתי.
דווקא מתוך העצירה, בוקעים רעיונות חדשים כמו זחלים קטנים שתכף יהפכו לפרפרים.
רק יסיימו את שלב הגולם.
ואני מלווה אותם בעדינות.
לא דוחפת.
עוד מעט הם יפרשו כנפיים.
וגם אני.
נ.ב. 1: אם גם אתם נמצאים בשלב הזה של הריק בחייכם, מוזמנים לבחון אותו בעדינות, ביחד. דרך תטא הילינג וכלים נוספים. אני פה, בקליניקה במצפה הילה או בפגישה טלפונית.
נ.ב. 2: שיר. קלישאה, אבל הכרחית.
מוקדש לשירלי, שירלי, מירב (ועומר!), הלא הן "חבורות אלו-גובי".