לעזוב את דת העבודה

איך ללמוד לנוח בלי לכעוס על עצמך (כמעט בכלל)

תקשיבו, אתם יודעים מה עושים אנשים שיודעים לנוח?
השבוע בדקתי את זה. לא תאמינו. זה הולך ככה:
הם יודעים להתעצל במיטה ולא לקפוץ ממנה כמו קפיץ מלא מרץ ברגע שהשעון מצלצל.
הם לפעמים (נגיד, בחג) הולכים לישון בלי לכוון שעון בכלל.
הם לא קובעים פגישות לימים שהילדים בחופש.
הם רואים לפעמים טלוויזיה עד אמצע הלילה, ואפילו אחרי שהאמצע עובר הם ממשיכים.
הם לא סוגרים את כל הפערים של השבוע בשבת. בשבת הם נחים.
הם יכולים לישון צהריים, ואז לקום וללכת לחברים. למרות שאפשר לנצל את הזמן הזה לעשות משהו מועיל בעבודה. או לפחות בבית.
הם לא מנסים לנצל את הזמן, אלא ליהנות ממנו.
קטעים.
***
אני בהאטה. והפעם בלי להיות חולה בשום דבר רציני. אפילו בלי להיות חולה בשום דבר לא רציני. בלי להיות חולה בכלל!
אני בהאטה, ואני נהנית מזה. כלומר, כשאני לא סובלת מהקולות בראש שאומרים לי "נו כבר, תעשי משהו, לא חבל לך על הזמן?"
אני קמה לאט ועובדת מעט. אולי זה החופש והחג, אולי זו תרופה הומיאופתית שלקחתי. כך או כך, אני חווה משהו חדש. פתאום, אני חיה בלי הצורך הבלתי פוסק לייצר ולייצר ולעשות.
אני נחה.

נמלה עמלנית

אני יודעת, זה לא נשמע כמו ביג דיל. כאילו, מה הקטע? רוצה לנוח? תנוחי. רק ש"תנוחי" זה הכי לא אני.
גדלתי בקיבוץ, על ברכי דת העבודה. נולדתי להורים חרוצים להפליא, שגידלו אותי על חריצות כערך עליון: תשקיעי, תתאמצי, תעשי משהו מועיל. גם בקיבוץ, העבודה הייתה הדבר הכי חשוב: לא התגמול עליה, כמובן. להיפך: לפעמים עבודה הייתה מוערכת דווקא בגלל שאין עליה גמול – כי אז יודעים עלייך שאת באמת חרוצה, באמת בנתינה.
ככה גדלתי, וככה הייתי תמיד: נמלה עמלנית. Busy Bee. עסוקה מסביב לשעון, ישנה כל פעם קצת פחות כדי להספיק בבוקר קצת יותר. במקום להגדיר לעצמי מה אני רוצה לעשות, עשיתי כמה שהספיק לי הזמן: כלומר, לא משנה מה עשיתי, תמיד הייתה לי באחורי הראש רשימה אינסופית של מטלות, שרק מחכות לתורן. ולא, מנוחה (חוץ מהשנ"צ המקודשת שלי) לא הייתה אחת מהן.

תועלות ומחירים

והיו לי מזה תועלות: באמת, תמיד הספקתי המון. כמעט לא ייאמן שהספקתי כל כך הרבה, בעודי חולפת כרוח סערה בין מטלות החיים, עושה "וי" מבסוט על עוד מטלה ועוד משימה. וחשתי סיפוק: סיפוק כשהבית היה מסודר והילדים מאורגנים. סיפוק כשעמדתי בלוחות הזמנים בעבודה וגם הספקתי בו זמנית לכתוב ספר וללמוד משהו חדש ולקרוא ולטפל ולהדריך ואפילו לעשות קצת ספורט. סיפוק כשראיתי את רשימת המטלות שלי מחוקה בסוף היום.
אבל סיפוק הוא לא אושר. סיפוק הוא התחושה שיש לך כשעשית מה שצריך.
ואילו אושר הוא… ובכן, אושר הוא התחושה החמקמקה הזו, שניתן להרגיש רק כששום דבר (כמו קולות בראש שמספרים לך מה לא הספקת, למשל) לא מפריע לך לחוות אותה.
והיו גם מחירים: בשלב מסוים הגוף שלי קרס והודיע שהספיק לו. זה היה אחרי כמה וכמה הודעות שקטות ומנומסות שמהן התעלמתי בשקט ובנימוס, כי יש כביסה לקפל וילדים לטפל וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם. וככה המשכתי עד שארגנתי לעצמי משבר בריאותי מפואר.

השם הפרטי של הדפוס שלי

לפני שנה בדיוק פרשתי מ"לאשה" כי רציתי לעבוד פחות קשה; רציתי לנוח. די מהר גיליתי שאני עובדת הרבה יותר קשה מקודם ונחה אפילו פחות מקודם. עובדת מספיק קשה כדי להטיח בפני את האמת הברורה: הבעיה היא לא בנסיבות החיים. הבעיה היא בדפוס הפנימי שלי.
דפוס שאומר שחייבים לעבוד, וחייבים להיות עסוקים, וחייבים להביא תועלת (בקיצור, "חייבים" הוא השם הפרטי של הדפוס שלי). דפוס שאומר שאם את יכולה לעשות משהו, את חייבת לעשות אותו. דפוס שלא נותן לך לשקוט על שמרייך, או סתם לשקוט באופן כללי, כי אם יש משהו לעשות והידיים שלך פנויות – ובכן, תעשי אחד ועוד אחד, מותק, זה בהחלט ברמה של שלוש יחידות.

מנוחה היא לא בונוס

ואני חושבת שהגיע הזמן להתמודד עם הדפוס הזה, להתבונן לו בלבן שמתחת לשחור.
להזכיר לעצמי ש"עבודה" היא לא ערך עליון, אלא אמצעי להשיג מטרה מסוימת (התפתחות, כסף, מומחיות).
להזכיר לעצמי שיש דרכים נוספות להשיג את המטרות האלו, זולת עבודה.
להזכיר לעצמי שמנוחה היא לא בונוס, כמו שפעילות אינה בונוס. הם שניים שהם אחד: אי אפשר לנשום באופן מאוזן בלי לשאוף ולנשוף באופן מאוזן, וכך – אי אפשר לפעול בלי לנוח.
להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי בשבוע הזה, שבו נחתי כמעט כמו שפעלתי. כשהיה לי זמן. כשהעבודה הייתה מאוזנת.
להרשות לעצמי לחיות כמו שחיים אנשים שיודעים לנוח.
ככה, בנינוחות.

נ.ב. מאבדת את הדת שלי. או לפחות חווה משבר אמונה