הוראות למחלימה משפעת רגשית
אז התקופה הזאת לא משהו בשבילי. שום דבר חיצוני לא קרה, תודה לאל. סתם ככה, תקופה שכזו. אולי זה הריתמוס הטבעי שלי (עולה, יורדת, עולה), ואולי זו שנה 4 בנומרולוגיה שצנחה עלי במלוא עוזה, משקפת לי חזק מאי פעם את הכל. טוב ופחות טוב וגם הרבה פחות טוב.
***
כך או כך, אני מרגישה שאני הרבה יותר ביקורתית. יותר עצובה. יותר איטית. עם פחות כוחות. בניגוד לבדרך כלל, אני מאד עסוקה במה שלא עובד. גם אצל עצמי – אני מחפשת חמץ באטרף, ומוצאת אותו כמובן (שוב אני עושה עניין. שוב מרוכזת בעצמי. שוב לא מספיק טובה). ובעיקר אצל העולם – שבו אני מרגישה את כובד משקלן של הצרות כולן. אני מאבדת אמון במין האנושי כשאני שומעת חדשות (אלוהים, סוריה), ומאבדת אמון בטובו של הבורא כשאני חושבת על כל האנשים סביבי שסובלים, שכואב להם, שחלו או איבדו או נרטבו בטיפות של החיים, ועכשיו רטוב להם וקר להם ובודד להם.
ולא טוב לי ככה. אני לא אוהבת לאבד אמון. זה מרגיש לי "לא אני" (ועם זאת חוויתי מספיק פעמים את הווייב הזה כדי לדעת שזה כן אני. גם זה אני).
***
כשמטופלים שלי חווים תקופות כאלו, אני מציעה להם להתייחס אל זה כאל "שפעת רגשית". זמן שבו עסוקים בהחלמה, באיסוף כוחות, בהרגעת הסערה הפנימית.
ואם אני מסכימה להגדיר גם את עצמי כמי שחלתה בשפעת רגשית (איכשהו זה תמיד מגיע אחרי שפעת אמיתית. מעניין), אני רושמת לעצמי את המרשם הבא:
1. לצאת החוצה, לטבע. כשאני עייפה ועצובה, הדבר האחרון שבא לי זה לצאת מהבית. אין לי כוח להליכה, אין לי כוח להתמודד עם הכלבה שלי שמשתוקקת לתפוס שפני סלע, אין לי כוח לפגוש אנשים. אבל העובדה היא שבכל פעם שאני יוצאת לטבע, שמקיף אותי באמת מכל עבר, אני מרגישה יותר טוב, ואפילו מתמלאת כוחות. הוראת הרופא: פעם ביום, להמיס (את ההתנגדות) מתחת ללשון.
2. להתמקד ברגע הזה. הצער שלי, אני כבר יודעת, בדיוק כמו הכעס שלי והדאגה שלי – תמיד קשורים למבט על: למחשבה שלי על משהו שלא קורה כאן ועכשיו. לפחד מהעתיד, לתחושת אשמה על העבר. למשהו שקורה למישהו אחר, לא לידי, מחוץ להישג ידי (אם הוא היה לידי כבר הייתי עושה משהו בעניין). כשאני מצליחה לשים את הפוקוס שלי על מה שקורה כרגע, ממש להתמקד במקום שבו אני נמצאת, במטלה שאני עושה, בתחושת הגוף שלי ברגע הזה – אני שמה לב לכך שכרגע ממש הכל בסדר.
3. לחזור לערכת ה"עזרה ראשונה רוחנית" שלי. יש כמה ספרים שעזרו לי לעבור כל תהליך כואב, משבר ולחץ בחיים שלי. ספרים שמזכירים לי איפה נכון להתמקד, ומזכירים לי שכל הדרמה שאני נמצאת בתוכה, בעצם נמצאת בתוכי. הראשון והיעיל ביותר מתוכם – מין נורופן קוויק רוחני שכזה – הוא "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול. עוד אחד, שעובד יותר לאט אבל לא פחות עמוק, הוא "כוחם המדהים של הרגשות" של אסתר וג'רי היקס (תקשור מעורר השראה ומשנה תפיסת עולם). על תקן ויטמינים אני נעזרת ב"טיפוח הפוטנציאל האנושי" של טאנזין פאלמו (בכלל, בזמנים קשים הבודהיזם עושה הכי טוב את העבודה. כמו שטאנזין פאלמו אומרת – "יאללה, להתבגר").
4. לא לחשוש לבזבז זמן. מה שאני מחשיבה כ"בזבוז זמן", שמתי לב, הם דברים שאין להם שום מטרה אחרת חוץ מאשר לעשות לי טוב: לצחוק עם חברות. להיכנס לסשן עם הכלבה שכולו ליטופים (מצדי) וליקוקים (מצידה). לראות בטלוויזיה משהו כייפי. ככל שאני לחוצה יותר, כך אני נוטה לעשות רק את ה"צריך" למיניהו, ומזניחה את ה"רוצה" ואת ה"בא לי". הבעיה היא, שכשאני עושה משהו כי "צריך", אני מתכווצת מבפנים. כשאני עושה משהו כי אני רוצה, משהו בתוכי מתרחב. ובכלל, מה זה השטות הזאת, ש"לעשות לי טוב" זה בזבוז זמן?
5. לא לפתור עניינים גדולים. לא כשאני אדג'ית. לא כשהכל מקפיץ אותי. לא כשאני עסוקה בשלילי. אחר כך, כשהשפעת הרגשית תעבור (היא תמיד עוברת).
6. להזכיר לעצמי שהשפעת הרגשית עוברת. כשאני ככה, נדמה לי שזה לעולם לא יעבור, כי הבעיה היא לא אצלי – היא אצל העולם. כשאני ככה, המחשבות שלי נראות לי מאד אמיתיות. הביקורת שלי נראית לי נכונה ומוצדקת. אני שוכחת שאלו רק מחשבות. אז להזכיר לעצמי: כבר היית שם. לא פעם ולא פעמיים. ואז עברה העננה ויכולת שוב לראות את השמש בראי השלולית הזהוב.
נ.ב. ונשמת.
מדהימה!
כל כך יפה כתבת. נכון ומדוייק.
בעיקר התחברתי ל(עולה, יורדת, עולה), זה כוחו של הטבע? אי אפשר רק עולה, עולה ועוד יותר עולה?
בא לי שניפגש. ניראה לי הליכה משותפת בטבע תעשה לנו טוב.
חג שמח יקירה. אהבתי את כנותך.
עוד שנייה ואת עולה ו..עולה..ו..עולה.
יאללה, הליכה
בדיוק לקחתי לעצמי כמה ימי שפעת רגשת יחד עם שפעת מטוסים שנחתה עלי עם החזרה מלונדון.
טיפים מעולים!
שוב ושוב להסכים לעצמך להיות חלשה!!!!איזה כף!!!! לא יודעת,לא מבינה,פשוט להיות…. חג שמח יקרה!
להסכים