מאה אחוזים שלמים

פוסט ובו ידובר: על קוצר רוח, על חלוקת קשב ועל נומרולוגיה

היה לי קיץ קשה. עמוס בפרויקטים מורכבים, מרובה טלטלות רגשיות. היה חם, רועש, מתוח. כל כך לחוץ שלא מצאתי זמן רגשי לכתוב.
אבל בתוך כל זה, היו כמה רגעי חסד, שבהם רוח קלה עברה פתאום, וציננה אותי. לא רוח מטפורית – אלא רוח אמיתית, מרגיעה כזו, של בוקר מוקדם או אחר צהריים מאוחרים, שגרמה לי לפרוש ידיים, להתמתח, ולומר בפליאה: "הי, ממש נעים לי! בחיי שטוב לי עכשיו".
אני אסירת תודה לרוח הקלה הזו, שבאה והלכה. אסירת תודה לא רק בגלל שהיא ציננה אותי – הרי יש מזגנים בעולם – אלא בגלל מה שהיא עשתה לי בפנים. כי העונג הגופני הפשוט, היומיומי הזה, עשה משהו שמורים וספרים רבים וחכמים לא הצליחו לעשות: לחבר אותי אל הרגע שבו נמצאתי במאה אחוזים שלמים. בלי פסיק של מחשבה על האחר-כך או על הפעם. רק רגע שלם, טהור, של הנאה, שמחה, פשטות: הנה אני, הנה העולם, הנה אני בעולם. בשקט, תחת הרוח המלטפת, כמו שעשו דורות לפני ויעשו דורות אחרי.

עילוי בחלוקת קשב

למרבה הצער, הרגעים האלה לא רבים כמו שהייתי רוצה. אני – כמו מרבית האנשים שסביבי – טרודה רוב הזמן מכדי לשים לב לרוח קטנה וחולפת; טרודה מכדי לשים לב לרגע עצמו, טרודה עד כדי כך שאני בורחת ממנו קדימה, אחורה ולצדדים. כשאני נוהגת אני מתכננת מה אבשל לצהריים. כשאני מבשלת צהריים אני מנהלת שיחות טלפון. כשאני בטלפון אני עונה למיילים. בבוקר, כשאני הולכת, אני גם מאזינה למוסיקה וגם חושבת על רעיונות לבלוג. אחר הצהריים אני מדברת עם שלושה ילדים בו זמנית, ומצליחה להיות מוטרדת מכל אחד מהם בנפרד ("נו, מה יהיה? איך זה יימשך ככה? זה לעולם לא יסתדר!"). בערב, אם אני צופה בטלוויזיה, זה רק תוך כדי קיפול כביסה. עילוי, אין מה לדבר, עילוי בחלוקת קשב.
למה אני כל כך מאומנת בחלוקת קשב, וכל כך לא מיומנת בהנאה מהרגע? אולי כי כמו כולנו התחנכתי בתרבות שמקדשת הצבת מטרות ולא הנאה מהרגע – הסתכלות שכולה לעתיד. תרבות שמדברת על הישגים ולא על התנסות. על התוצאות ולא על התהליך. תרבות שמאדירה את הנמלה ובזה לצרצר. ואולי זה בגלל שאני טיפוס שרוצה יותר, כל הזמן יותר ויותר – להספיק יותר, לעשות יותר, להצליח גם וגם, לא להפסיד דבר.
אולי זה בגלל החרדה שמרימה בי את ראשה המכוער, ולוחשת לי בארסיות באוזן: "תחשבי קדימה, שלא תיתפסי מופתעת. שקלי את כל האפשרויות והיערכי בהתאם, כולל שישיית מים מינרליים, סוללות ואיזה ניילון נצמד".
ואולי זה פשוט בגלל ההתנגדות שעדיין קיימת בי לקבל את המציאות כמו שהיא: להתרווח בה. לנוח בה. להפסיק להילחם כדי לשנות אותה. לקבל אותה גם אם היא לא מושלמת. במקום זה, אני מתנתקת: גם כשאני נמצאת במציאות מבחינה פיזית, הראש שלי לוקח אותי למקומות אחרים. אני במזרח, וליבי בפאתי מערב.

כשהקשב מתפצל

רק שאם אני בוחנת בזהירות לאן מובילה אותי חלוקת הקשב הזאת, אני נחרדת. אני חושבת על חוסר הריכוז. על הבלבול שמתלווה לעשיית כמה דברים באותו זמן ולמחשבות שבורחות למקום אחר, לזמן אחר.
ואז אני חושבת בעצב על היחסים שלי עם העולם (ועוד יותר, עם הילדים הכי אהובים עלי בעולם) שניזוקים מהנוהג שלי להיות במקום אחד – ולתת למחשבות שלי לברוח לזמן ולמקום אחר. אני די בטוחה שמרבית הפעמים שבהן הצטערתי על משהו שאמרתי, או שהתבאסתי ממשהו שלא אמרתי, היו כשהקשב שלי התפצל. אני חושבת על הפעמים בהם נפנפתי מעלי ילד בפתרונות סרק הרסניים כי לא היה לי כוח לשקול ברצינות את מה שהוא אמר, או כי הייתי בטלפון / בכביסה / בבישול. על הפעמים שחברה אמרה לי דבר אחד ואני לא שמעתי, כי מחשבותיי הוסחו. והכי גרוע – על כל הפעמים בהן רתחתי ונלחצתי כי בראש שלי היה פסקול שונה לגמרי מזה שהתנהל על פני השטח: בעוד במציאות התנהל ויכוח על נושא פעוט, בראש שלי הצטברו כל אירועי העבר לנהר גועש של דפוס מאיים ("מאז שהוא קטן הוא לא יודע לעמוד על שלו", "אף פעם הוא לא באמת הראה איכפתיות כלפיי"). או שנעשתה מייד תחזית רב-שנתית ("זה לא ייפתר לעולם. רק יילך ויחמיר"). עם קולות מאיימים שכאלה, פלא שאני מוצפת?
שלא לדבר על חוסר הסבלנות. ברמזור, בתור, עם הילד שרוצה משהו. הרי חוסר סבלנות הוא במהותו הרצון להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים, במשימה אחרת. הוא חוסר היכולת להסכים להיות נוכח במאה אחוזים שלמים ברגע עצמו, על יתרונותיו וחסרונותיו. הוא נוכחות פיזית ריקה מתוכן. הוא כל כולו התנגדות לקצב הטבעי של הדברים.

על השכחה

אבל הכי גרוע מבחינתי זה כשחלוקת הקשב גורמת לי לעשות משהו בלי לשים לב שעשיתי אותו (כי בינתיים דיברתי בטלפון, או חשבתי מחשבות על דברים אחרים). מתי, לעזאזל, הספקתי להפעיל מכונת כביסה? ואיך הכיור התרוקן, בדיוק? ומי לקח את המגבות למעלה? אכן, גמדים מתהלכים אצלי בבית. לא שזה לא כייף, לגלות שכבר עשיתי את מה שתכננתי לעשות, אבל אף פעם לא רציתי להיות סהרורית, שעושה ולא זוכרת. שרגעים שלמים – ובסיכומו של דבר, שעות וימים שלמים מהחיים – נמחקים לה מהזיכרון. במידה מסוימת זה אומר לחיות בלי לחיות: לתפקד בלי לחוות, בלי שהרישום של מה שעשיתי ואיפה שהייתי ייחרט לי במוח. כי המוח שלי? הוא בכלל היה במקום אחר. והמקום הזה היה לא ממשי, מן הסתם, כי בממשות הייתי בתוך משימה אחרת. בקיצור, באותם רגעים חייתי בוירטואליה, ולא במציאות.
זה לא נעים לחשוב על כך שימים שלמים אני עוברת במציאות וירטואלית. אבל כשהראש במקום אחר מהידיים, אין דרך אחרת להתייחס לזה: אני את החיים האלה חיה במצומצם. לא במלוא חושיי, ואפילו לא בחלקם הארי. נוכחת נפקדת בחיים שלי, החד-פעמיים. מרוב מהירות ורצון להספיק נותנת לשעות שלמות להיעלם לי. כי כשאני לא שם – לא מאה אחוז שם – אני לא קיימת.

מאה אחוזים שלמים

ואני לא רוצה יותר ככה. במקום זה, אני רוצה עוד מהרגעים היפים האלה, שבהם הייתי נוכחת במאה אחוזים שלמים. הרגעים האלה שבהם באמת חוויתי, באמת הקשבתי, באמת עצרתי את כל המערבולת של עבר-הווה-עתיד-היה-יכול-להיות-אחרת, ופשוט הייתי.
כי אני כבר יודעת – יודעת מניסיון מתוק – שהם מניבים רק טוב, הרגעים האלה. למשל, הרגע שבו הבנים רבו באוטו על אופיו של שחקן כדורגל מסוים, ובמקום לנזוף בהם שהם רבים על כלום ושיהיה כבר שקט באוטו כי הם מפריעים לי לנהוג, הקשבתי עד הסוף. ובבת אחת הבנתי משהו חדש על ראיית העולם שלהם, ובמה הם שונים זה מזה וממני. או על הרגע שבו חיכיתי באוטו שהמתבגרת תסיים לסדר את הפוני, והייתי לחוצה עד אימה להגיע כבר לתחנה הבאה, עד שפתאום קלטתי שטרייסי צ'פמן שרה ברדיו, והמזגן עובד, ונורא נעים לי לחכות. ובבת אחת פרחו הלחץ והכעס. או על הרגע בסוף היום, כשכבר רציתי כל כך לישון, אבל צעיר הבנים התעקש שאעשה לו תטא, ונכנעתי, והוא ביקש ממני להוריד לו מלמעלה שמחה ללא תנאי. בן תשע, ומבקש שמחה ללא תנאי, ואני יכולה לעזור. אלוהים, היש רגע מתוק מזה?
כי זה מה שאני רוצה באמת: להתמסר לרגע, לפרוש ידיים ולשוט עליו, בלי לחשוב על הרגע הבא או על מה הייתי רוצה לעשות במקום. אני רוצה להפסיק לחרוד ממה שיקרה ברגע הבא, ולסמוך על עצמי שאם אהיה מרוכזת ברגע עצמו, אדע להגיב בזמן ולעניין יותר מאשר לו הכנתי ערימה של תגובות מושכלות מראש.
אני רוצה ללמוד לחוות את הרגע לגמרי, גם אם זה יבוא על חשבון ההספקים – כי כשאני חושבת קדימה ואחורה ולצדדים אני אולי מספיקה יותר, אבל בסופו של דבר, המהות הפנימית שלי, זו שבשבילה באתי לעולם – מספיקה פחות. וכל מה שאני צריכה בשביל זה זה רק להרפות: מהמחשבות. מהתכניות. מההתנגדות. ואז, סוף סוף, לשים לב לרוח.

ומשהו על נומרולוגיה:

אחד הפספוסים הגדולים של חוסר התמסרות לרגע, הוא שאנחנו מפקששים את המתנות שהוא נושא איתו. לפי נומרולוגיה קבלית, כל יחידת זמן מביאה לנו בשורות, תחושות והזדמנויות מיוחדות, לפי תאריך לידתנו.
יחידת הזמן הגדולה ביותר עליה מדובר בנומרולוגיה היא "פסגה" – תקופה בת תשע שנים, שבה אנחנו אמורים לבצע מטלה כלשהי: להיות מעורבים בפעילות מסוימת (הקמת משפחה, טיפול באחרים, הדרכה, נסיעות ועוד), ולהתנהג באופן מסוים (להיות רכים יותר או קשוחים יותר, רציונליים או רגישים יותר). באותה תקופה, גם נשלחות אלינו מהיקום הזדמנויות לממש את אותן הוראות שכתובות ב"תוכנה" האישית שלנו. הפסגה היא כמו "רוח גבית" שדוחפת אותנו לכיוון מסוים.
בכל פסגה קיימות תשע שנים אישיות: "שנה אישית" נעה מיום הולדת אחד לשני, ומכוונת אותנו לעשיית מטלות מסוימות ולהתנהגויות מסוימות. גם כאן, מגיעות הזדמנויות ספציפיות לעזור לנו לממש את מה שאנחנו אמורים להגשים באותה תקופה:  וכך, יהיה קל יותר למצוא יחסים רומנטיים בשנה אישית מספר 2, והצורך להתחתן – יחד עם ההזדמנויות לכך – עולה בשנה אישית מס' 6 (בעוד ששנה קודם, בשנה אישית 5, יגיעו עדיין צורך והזדמנויות למרחב ולחופש).
מתוך השנה האישית מחושב החודש האישי והיום האישי – כל אחד מהם מגביר את הרצון וההזדמנות לעשות דברים מסוימים ולא אחרים. כך, הנומרולוגיה מאפשרת לעשות ממש תחזית שנתית מפורטת, חודש אחר חודש, שתראה לנו מהי מהותו של כל חודש ויום,  ואיזה מתנות הוא מביא איתו. כשנדע שבחודש אישי 2 נהיה רגישים יותר, לא ניבהל ממצבי הרוח. כשנדע שהזדמנויות להתחלות חדשות בפתח בחודש אישי 1, לא ניבהל מחוסר הרצון שלנו להמשיך לדוש בפרויקטים ישנים, ונפקח עיניים לזהות חדשים (וכשנדע שבן הזוג שלנו בחודש אישי 7 בשנה 4, לא ניבהל מכך שהוא שקוע בעצמו).
לא חייבים כמובן לדעת את כל זה ממקור חיצוני: אדם שקשוב לעצמו עד הסוף מזהה את התחושות וההזדמנויות גם בלי תחזית נומרולוגית אישית. אבל לרובנו, שכן זקוקים עדיין לאישורים מבחוץ, הידיעה יכולה לאשר את התחושות, לתת להן מקום ולגיטימציה. ובסופו של דבר, ככל שנהיה קשובים יותר לעצמנו ולרגע, נדע יותר ללכת עם הרוח האישית שסידר לנו היקום. וכשהולכים עם הרוח, הו, כמה קל נהיה לשוט בים החיים הסוער.

והנה השיר שכה התבקש. עונג, אני אומרת לכם, עונג (מה גם שנדמה לי שבסוף יש את אות הסיום של "עוד להיט")