אגו מניאקית

פוסט ובו ידובר: על המקום המדוייק בו אנו נפגעים כשאנחנו נפגעים, ועל נומרולוגיה קבלית

את התובנה המשמעותית האחרונה שלי קיבלתי בזכות עלבון מר מחברה טובה. ומזל שהיא כל כך טובה, אחרת הייתי פשוט מוותרת עליה, כמו שתמיד אני מעדיפה לעשות כשמישהו מעליב אותי באופן יסודי. מה שנקרא, "הֵיו שלום ותודה על הדגים".
שנים הייתי בדפוס הזה: נפגעת קשות. מכניסה ושומרת עמוק בלב, ונותנת לעלבון להשתולל שם חופשי, בלתי מרוסן, כמה שבא לו. אבל בחוץ? בחוץ פוקר פייס. אני? שאני איעלב? מה פתאום. סיפרתי לעצמי שאין טעם לדוש. שאם מישהו מתנהג אלי רע כל כך ולא מבין, אין לו מה לעשות בחיי. עדיף פשוט להסתובב וללכת. ככל שלמדתי יותר שיטות שדוגלות בעבודה עצמית ופנימית שכללתי את השיטה: "הרי אין טעם ללכת לדבר עם מישהו אחר, אלא רק עם עצמי", הייתי משננת לעצמי בהיגיון (בעוד עצמי מצונפת בפינת הלב שלי ותוקעת אצבעות באוזניים). חיפשתי ומצאתי תירוצים לכבוש את העלבון פנימה. לא עשיתי איתו כלום, חוץ מלתת לו להתיישן טוב טוב בתוכי, עד שיהפוך לחומץ.

צעדים בוני אמון

אבל לפני כמה חודשים התגלע קונפליקט ביני לבין חברה טובה ממש. ואותה חברה טובה ממש לא יכלה יותר לשאת את הכאב והעלבון שבתוכה, והטיחה בי דברים קשים ומרים ופוגעים. הייתי המומה – מהעוצמה, ומכך שזה מגיע ממנה, שמכירה אותי לפני ולפנים. התמוטטתי.
אבל בגלל שהיא מי שהיא ויקרה לי כל כך, לא יכולתי לוותר. האהבה שלי אליה ניצחה את האהבה שלי לדפוס הקבוע שלי. התקשרתי. דיברנו. נהיה בינינו אותו מרחב זהיר של מי שחווה מלחמה, שעומדת עדיין בשערי הלב. עשינו צעדים בוני אמון, שלחנו סמסים סימבוליים: "בואי לקפה". "תקפצי אלי". "יש לי עוגה בבית".
אבל למרות שהדברים חזרו אל מסלולם, פחות או יותר, הרגשתי שאני ממש לא חזרתי אל מסלולי. הרגשתי אבודה, הפוכה, מושפלת. היה לי קשה לחשוב על דברים אחרים. וכששאלתי את עצמי מה קרה לי, ענתה לי עצמי בפשטות, מוציאה את האצבעות מהאוזניים: "זה נשמע עלוב, אבל פשוט נפגעת נורא".

מה בדיוק נפגע?

רק שאז, כשהמילה "נפגעתי" טיילה באוויר, התחלתי להרהר בה. "מה זאת אומרת "נפגעתי"? שאלתי את עצמי (שמיהרה לחזור למחבוא). "מה בדיוק נפגע כאן? הרי אם אני מתבוננת, הכל שלם אצלי. הידיים, הרגליים, השכל, אפילו חוש הריח. אם אני מסתכלת מסביבי, הרי שגם כאן הכל בסדר. הבית בסדר, העבודה בסדר, הילדים בסדר. אז איפה בדיוק נפגעתי?"
עצמי אמנם עקשנית ומתבצרת בעמדותיה, אבל יש כלי נשק סודי שפוגע לה מתחת לשריון: שאלה ישירה. אין מצב שהיא לא תענה, גם אם זה לא נעים לה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. סקרה אותי במבט חשדני, נסוגה בעדינות אחורה, ואז לחשה בזהירות: "אני יודעת בדיוק איפה נפגעת. באגו".
וזה היה הרגע שבו ירד האסימון, מצלצל בקולניות את דרכו אל מחסן הקלישאות המיושנות. פתאום הבנתי מה קורה לי כשאני נעלבת. פתאום הבנתי למה אף פעם לא נוח לי להודות שנעלבתי. פתאום הבנתי שעלבון קשור אך ורק לדבר אחד: פגיעה באגו. כן, אותו מנגנון שדואג להשאיר אותנו מלאי הערכה לעצמנו – הוא שנפגע.

פגיעה באגו או פגיעה ברגשות?

אני יודעת. מקובל לחשוב על עלבון כעל פגיעה ברגשות. אבל אם נתבונן רגע בעיון על הסיטואציות שמעליבות אותנו, נוכל לראות שלא היא. ממש לא.
כי מתי בעצם אנחנו נעלבים? כשלא סופרים אותנו. כשלא מתייחסים אלינו. כשלא רואים אותנו. כשלוקחים אותנו כמובן מאליו.
ומתי עוד אנחנו נעלבים? כשדוחים אותנו (באהבה, בעבודה, בהשתייכות לקבוצה) ובכך כאילו אומרים לנו: "אתם לא שווים מספיק בשבילנו".
ומתי עוד? כשאומרים לנו דברים שגורמים לנו להרגיש קטנים, לא מוצלחים, עלובים.
כי זה מה שעושה מי שעולב בנו: גורם לנו להרגיש עלובים. לא במקרה "עלבון" ו"השפלה" הן מילים קרובות כל כך. עלבון הוא מה שמתרחש ככשאנחנו מרגישים קטנים, נמוכים בסולם החשיבות. כלומר – לא כשהרגשות שלנו נפגעים, אלא כשהאגו – המנגנון שפיתחנו כדי לשמור על תחושת הערך העצמי – נפגע.
נכון, זה מבלבל: כשאהוב עוזב אותנו אנחנו גם עצובים על אובדנו, וגם נעלבים מכך שהוא דוחה אותנו. כשהבוסית מדלגת עלינו בדרך לקידום, אנחנו גם מפחדים על עתידנו בעבודה, וגם נעלבים מכך שהיא לא ספרה אותנו. כשאנחנו לא מוזמנים למסיבה מגניבה, ייתכן שגם נכעס על הבילוי שהפסדנו, וגם ניעלב מהחברים שהלכו בלעדינו, כאילו איננו מספיק חשובים להם.
אבל כדי להפסיק להיעלב (כן, זה אפשרי, בחיי) אנחנו חייבים לעשות סדר במה שאנחנו מרגישים, לשים רגע בצד עצב, פחד וכעס, ולראות – כמה מפתיע – שהעלבון, כרגש מובחן, שייך רק למחלקת האגו.

כמו שריון

לא שזה נעים, כשפוגעים לנו באגו. הרי לא פיתחנו אותו במקרה (לפחות אני לא). האגו, לטעמי, הוא כמו שריון שעוזר לשמור על התוך הרך שלנו מחשיפה לאוויר הקר, לגשם, לשמש, לחפצים דוקרים. הרי בפנים אנחנו כל כך עדינים. רכים. לא בטוחים. ועל התוך הרגיש הזה אנחנו חייבים לשמור איכשהו, שלא יעמוד בניסיונות. אז אנחנו מעמידים שריון שממיין התנסויות ואנשים, ונותן לחלק לחדור ולחלק לא. אנחנו משננים לעצמנו "אני טוב מדי בשבילו", כדי לא להיפגע מכך שהוא לא לוקח אותנו בחשבון; מצהירים לעצמנו שברור שאנחנו שווים המון, כדי לא להתרסק מכך שהמבחנים שבחוץ לא תמיד מראים את זה. ככל שהערך העצמי שבתוכנו נתון יותר למניפולציות, כך אנחנו צריכים לדאוג לשריון עבה ומרופד יותר. ולכן, ככל שאנחנו פחות בטוחים בפנים, כך אנחנו מפעילים יותר אגו, שישווה ללא הרף  את עצמו לאחרים כדי לאשר את מקומו על הסולם, כדי לא להרגיש עלוב.

לשמוט את הסולם

אבל שריון נחוץ רק איפה שיש מלחמה, ואגו נחוץ רק היכן שמתקיימת השוואה. אנחנו לא יכולים להרגיש מונמכים ומושפלים אם איננו משווים בינינו לבין אחרים. ברגע שאנחנו מפסיקים להסכים להשוות, למדוד ערך, להסתכל על איפה אנחנו ביחס לאחרים – הסולם של האגו נשמט תחת רגלינו.
ברגע שאנחנו מסכימים להודות בכך שכל אחד – כולל מי שמרוויח פחות, מדבר פחות יפה, אפילו "לא מפותח", ואפילו כולל מי שיותר חכם, יפה או מצליח מאיתנו – הוא בעל ערך מהותי שווה לזה שלנו, אנחנו יוצאים מהמלחמה על הערך היחסי. אם אין סולם, אין מלחמה על מקום בסולם. ואם אין מלחמה, גם לא צריך שריון.
ככל שאנחנו יודעים שמה שאנחנו זה נפלא, כמו שאנחנו, בלי להתאמץ – ככה יש לנו פחות צורך באגו. אנחנו לא חייבים להוכיח שאנחנו יודעים יותר, צודקים יותר, אהובים יותר. מותר לנו להיות לא נספרים, לא נראים, לא נחשבים בעיני אחרים. כשאנחנו יודעים שאנחנו חשובים ומשמעותיים כפי שאנחנו, אנחנו יכולים פשוט לנוח, ולפתוח את הלב.
***
וזה מה שקרה לי מאז. בחיי. בכל פעם שנעלבתי (וזה קרה פעם או פעמיים), הסתכלתי רגע פנימה, מיינתי רגשות וזיהיתי שמדובר בעלבון, ולא במשהו אחר. או אז, העפתי בעצמי מבט ארוך, וזיהיתי ששום דבר בעולם האמיתי לא נפגע חוץ מהאגו. ואז, ברכות, שחררתי, והודעתי לאגו שלי: "תודה רבה, שריון יקר, אבל אני לא חייבת אותך יותר שתשמור לי על הערך. היה שלום, ותודה על הדגים".

ומשהו על נומרולוגיה קבלית

הפעם נדבר על שני מספרים: הנוטים להעליב – והנוטים להיעלב.
הראשונים, המעליבים, הם אנשי 8: חובבי ההיררכיה, זכרי האלפא, אלה שתמיד משווים בין מקומם שלהם למקומם של אחרים, ומוכנים להתעמת כדי להגיע למקום טוב יותר. אנשי 8 יכולים להיות הכי נחמדים בעולם, אבל כשעולה בהם הכעס, או התחרות, או הלחץ – משתחררות חרצובות הלשון. כל עימות נדמה להם כקרב שחייבים לנצח בו, כי מבחינתם המפסיד לא שווה כלום. קרב שבו הכל כשר, כולל אמירות קשות, פוגעות, מעליבות. זה נכון יותר לגבי גברים 8 מאשר נשים 8 (כי בחברה שלנו מחנכים גברים לערכי 8: תחרות, ניצחון, הישגיות, בעוד נשים מחונכות לערכי 6 – משפחתיות, ויתור, התחשבות), אבל אצל שני המינים מגיעים הרגעים האלה שבהם הם לא סופרים ולא רואים אף אחד ממטר, ומתוך רצון להגן על שלהם המילים מתפרצות כפצצות מצרר.
לעומתם – הנעלבים הקבועים הם אנשי 6 (כן, גם ל-2 יש נטייה לעלבון, וגם לאנשי 1 בעלי האגו המפותח, אבל ה-6 הכי אלופים בזה). כי אנשי 6 מסורים לאחרים. מוותרים על שלהם. מעניקים, דואגים, אכפתיים, מקריבים את עצמם. ובתמורה, הם רוצים רק דבר אחד קטן: שינהגו בהם באותה צורה. למרבה הצער, הם לא קולטים שלאנשים אחרים יש ערכים אחרים, ציפיות אחרות. שאולי הם אפילו לא כל כך רוצים שידאגו להם, ובטח לא לדאוג בחזרה. העלבון הקבוע שנובע מהיחס הבלתי הוגן, לתפיסתם של אנשי 6, ממרר להם את החיים. רק שמכיוון שהם שונאים עימותים ומעריצים הרמוניה, הם שומרים את העלבון בבטן, שם הוא מכרסם ומכרסם וצורב.
כדי להגיע למקום מאוזן, צריכים אנשי שני המספרים להבין שערכם ומקומם מובטח. ה-8 צריך לדעת שגם כשהוא מפסיד ומוותר דבר אינו פוגע במעמדו ובערכו. ה-6 צריך להבין שגם כשאחרים אינם משקיעים בו כפי שהוא משקיע בהם, זה לא אומר שהוא אינו חשוב. (איך מגיעים למקום הזה? ובכן גם לייעוץ נומרולוגי וגם לתטא הילינג יש כלים לעזור).

ושרק נזכור לשמור על מה שחשוב באמת, ונעזוב את המאמץ לשמור על כל מה שאינו ניתן לשמירה