מה בדיוק את מנקה?

פוסט ובו ידובר על ניקיון פנימי וחיצוני (והפעם, תסלחו לי, בלי נומרולוגיה קבלית)

יום שישי שלפני פסח, ואני מנקה. כמו מאות דורות של נשים יהודיות לפני, בימי האביב האלה, שמסמאים את העין ולפעמים גם את הנשמה, אני כורעת, סמרטוט ביד אחת וחומר ניקוי בשנייה, ובודקת: מה צריך להישאר? מה מיותר? מה פג תוקפו בשנה החולפת, בלי ששמתי לב בתוך החורף הזה, שסגר עלי, כיווץ אותי? ואיפה – אם רק אנקה קצת – יחזור הברק?
ובין שפריץ לניגוב, עולה בי הקול הפנימי, ושואל: "מה באמת את מנקה פה, גברת? כי ברור לך שאם לא ברור לך, סתם את עובדת, וממצריים לא תצאי השנה. בשביל לצאת ממצריים צריך לא רק סיבה: צריך מטרה. אחרת תישארי כבר עם סיר הבשר הזה, תשפשפי אותו ותמרקי את הכתמים, ובכל זאת שום ג'יני לא ייצא".
ואני עוצרת, מביטה בעין בוחנת במדף שכבר ניקיתי ובאלה שטרם הספקתי, ושואלת את עצמי: מה באמת את מנקה? ובאמת עוד לא ברור לי, אבל כשהיד הופכת מהוססת, מתחילים לבוא הרעיונות.

להיפרד מהפחדים

לפני הכל, אני רוצה לנקות את הפחדים. ממש בשבועות האחרונים הם הרימו ראש, אחרי הדחקה מיומנת של שנים. פחדים קיומיים, בסיסיים: פחדי אובדן. פחדי מחסור. פחדי מחלה. אני רוצה לנקות אותם, כי כבר מזמן אני יודעת שאין להם תוקף: שמה שיבוא יבוא, אם הוא צריך לבוא, בזמן ובמקום שייראה לו, לטובתי הגבוהה. ועד אז – לשם מה לפחד. הרי הפחד רק מחליש, מקשה להתמודד עם מה שיבוא, כשיבוא, אם בכלל.
וגם את הרצון לתכנן אני רוצה לנקות. שהרי מי שיודע שהעתיד תמיד בלתי צפוי, אין לו צורך בתכניות. כי כל רגע הוא חדש, ומבקש משהו אחר, והתכניות – הן רק מפריעות לי להסתכל לו בעיניים, לרגע הזה. ובכלל, תכניות הן ניסיון של ההווה לשלוט על העתיד, ומי אמר שאני חכמה היום יותר מאשר אהיה מחר? מי אמר שאני יודעת היום משהו שמחר לא אדע? סביר להניח שההיפך הוא הנכון: שמחר אלמד דברים חדשים, שישנו את התמונה כולה.

לנקות את מגירת הידיעה

ולכן זו המגירה הבאה שאני חייבת לנקות: מגירת הידיעה. היא עמוסה כל כך בתילי תילים של מידע שכמעט לא נשאר מקום לחדש, להתרגש. אני רוצה לעשות בה מקום, להטיל ספק בכל מה שנדמה לי שאני יודעת, ומונע ממני להקשיב לאחרים; בכל מה שנדמה לי שאני יודעת על עצמי, ומונע ממני ללמוד משהו חדש. להעביר לארגז ולמסור את כל ה"ברור ש…", ו"זה לא נכון" שממלאים, מעופשים, את מגירות הזיכרון שלי. אני רוצה להוציא ממנה את היהירות של מי שנדמה לו שהוא יודע, ולהשאיר בה מקום ריק, פנוי, משתוקק להתמלא.
אבל ידיעה אחת אני דווקא רוצה להשאיר: את הידיעה שאני מחוברת, שאני חלק מ, שאני לא לבד. על הידיעה הפנימית הזאת אני לא מוותרת, כי ברגעים הבודדים שחוויתי אותה היא הייתה גן עדן עלי אדמות. נכון, היא קטנטונת ונוטה להתחבא מאחורי ערמות חפצים, אבל כשאני מרימה אותה ומתבוננת בה, היא נוצצת להפליא. אני רוצה לעשות לה מקום, לנקות ממנה את האבק, לחוות אותה שוב, ושוב, ושוב.

להיפרד מהנטישה

אבל לשם כך אני צריכה להיפרד מחרדת הנטישה שמסתירה אותה. וחרדת הנטישה, לעזאזל, היא גדולה וכהה וכבדה, וקשה להוציא אותה מהמגירה. וחוץ מזה, הרי שמרתי אותה מהילדות. מה, אני לוחשת לעצמי, להיפרד ככה ממזכרת יקרה מהילדות? "יקרה לאללה", לוחשת עצמי בחזרה. "כמה מחירים כבר שילמת בגלל החרדה הזאת? יאללה, שלום ולהתראות. תעשי לעצמך תטא הילינג, תגידי 'תודה, זה נעשה, זה נעשה, זה נעשה', ונעבור למגירה הבאה. תיכף שבת, מותק".

לשחרר את הלחץ

ועכשיו אני עוברת למגירת החיפזון. זה שאומר לי שחייבים, שעכשיו, שכרגע, כי אם לא, רק אלוהים יודעת מה יקרה. ואני מנסה לקחת אותו, את החיפזון, ולהעביר אותו לשקית של הפחדים שכבר עומדת ליד הדלת, אבל הוא מתחמק. אלוהים, איך הוא זריז. אבל אני לא רוצה יותר. אני לא מוכנה יותר להיות מונעת מהפחד, למהר ולפעול בלי מחשבה. רק שאז, בצמוד לחיפזון, אני מגלה את מהירות התגובה, ואיתה אני דווקא רוצה להישאר: עם היכולת לפעול מהר ובנחישות כשברור לי שזה מה שצריך לעשות. ("את רואה את ההבדל?" מלמדת אותי עצמי. "חיפזון זה כשהפחד אומר לך לפעול מהר. תגובה מהירה זה כשהלב שלך אומר לך לפעול מהר. זה כמו להבדיל בין פטרוזיליה לכוסברה. דומה, אבל הטעם אחר לגמרי").
ואז פתאום אני מגלה את הצורך להגיב: איך לא הבחנתי בו קודם? אני מרימה אותו, מסובבת באור. להשאיר או להיפרד? לתת לצדקה? מה? ואני מחליטה לנקות אותו היטב; לנקות עד שינצוץ, ועד שאדע מתי להגיב ואיך להגיב – ומתי לא, ואיך לא.
ואיך שאני סוגרת את המגירה, מתגלגלת אלי – ממש מתחת לצורך להגיב – איזו חתיכת דרמה כבדה, ונופלת לי על הרגל. "גוד, כמעט הלכה לי הציפורן"! אני צועקת לעצמי, מקפצת עם כף הרגל אחוזה ביד כמו איזו דמות מסרט קומי סוג ז'. "מהר! מהר! לניתוח! יש לך ביטוח השתלת איברים?" צועקת אלי עצמי בחזרה. ואני מפנה אליה את גבי בדרמטיות ונשבעת לעצמי שלא אדבר איתה לעולם, ובוכה בדמעות שליש, עד שמאחור אני מרגישה טפיחה על הכתף, וטישו מקומט נשלח אלי. "נו, משאירה את הדרמות או לא?" היא שואלת.
"לא, לא משאירה".
"אז תגידי יחד איתי: "זה לא נורא".
"זה לא נו…" אוף. קשה.
"רא". חוזרת עצמי, אבל כבר ממרחק בטוח. אחרי כל כך הרבה שנים עם הדרמות שלי, קשה לה לבטוח בכך שהפעם אני מתכוונת.
"זה לא נורא". אני לוחשת.
"את רואה? כשאת רוצה את יכולה".
"את אל תגידי לי".

נשאר חמץ!

אני מסובבת ממנה את העיניים, אבל פתאום קולטת: כל הרצפה מנוקדת בחתיכות שחורות. וואו, הן נמצאות בכל מקום: על המנורה, על השיש, מתחת לארונות. על הבגדים שלי. "מה זה, לעזאזל?" אני מסננת, ועצמי, ממקלטה הבטוח, צוחקת: "חמץ".
"חמץ"?
"ביקורת", מסבירה עצמי. "זו שגורמת לך להחמיץ פנים ולגלגל עיניים מתחסדות. זו שגורמת לך לחפש אחרי מושלמות, ולהתנגד למציאות. זו שגורמת לך לאהוב פחות – אותי ואת האנשים הראויים כל כך לאהבה שסביבך. ולמה? רק בגלל שנדמה לך שאני יודעת יותר טוב".
"ואם אני באמת מרגישה שאני יודעת יותר טוב?"
"אז הנה, טפלי באגו שלך. זה סימן שהוא התנפח קצת יותר מדי". עצמי מגישה חליפת מגן מנופחת ושואב אבק, ואני שואבת מהחליפה את הכל: שואבת את הפחד, את החשש שאני לא שווה, שאין לי ערך בלי להיות גדולה וחשובה, שאין לי קיום בלי להיות הכי טובה, הכי יודעת, הכי מבינה, הכי עוזרת, הכי נותנת. וכשהכל נשאב, כבר אין צורך בחליפת המגן. כל האוויר יצא. ברוך השם, בפסח הזה אהיה מצה.

להתראות, התנגדות

ובדיוק כשנדמה לי שסיימתי, ואני מורידה את הכפפות, עצמי מחייכת פתאום, ומצביעה באלגנטיות על ארון עצום מימדים, וכולו מלא פריטים מלאים באבק. "יאללה, לעבודה", היא אומרת.
"מה זה?"
"זאת ההתנגדות. רוצה לנקות?"
ומכיוון שמדובר בהתנגדות, ברור שאני לא רוצה. אבל ככל שאני מתקרבת, ברור לי שאין לי חפץ בדבר שמצוי בארון ההוא, אם אני רוצה להגיע למחוז החפץ שלי: ניקיון פנימי. כי שם הם מונחים, פריט אחרי פריט: ההתנגדות למה שאומר הדייג וההתנגדות להתפנות אל הילדים. ההתנגדות לכאב וההתנגדות לחוות אושר. ההתנגדות למה שנשלח אלי וההתנגדות למה שאני יוצרת בעצמי. ההתנגדות להרפות וההתנגדות לשמוע משהו חדש, שלא הולם את הדפוסים שלי. וכל הארון הזה כל כולו התנגדות למציאות. ופתאום אני מבינה שהיא פשוט שם, המציאות – וכל חלק מההתנגדות שלי אליה הוא עבודה שניתן היה למנוע; עומס שאני לא חייבת לשאת, אם אני רק מוכנה להיפרד ממנה. ועצמי מושיטה אלי שק גדול, שכתובה עליו מילה אחת: "קבלה". ואני מכניסה לתוכו פריט אחר פריט, מברכת אותם ומרפה. ולפתע מדפי הארון מבהיקים ופתוחים, ואני יכולה לשים בהם מה שאני רוצה.

חג שמח. May the Shwarts be with us, ושתמיד תהיה לנו שמש בכיסים