מה שמזיז אותי

פוסט ובו ידובר: על מוטיבציה וחוסר מוטיבציה, על שלשות משמעותיות, ועל נומרולוגיה קבלית

"אני יכול לעשות הכל", אמר לי הבוקר בן השמונה וחצי. "עקרונית, מה שאני רוצה אני יכול. אם לא בכוח, אז בחוכמה". אחרי שגמרתי לטפוח על שכמי המטפורית (אחרי הכל, הביטחון העצמי הזה חייב להיות בזכותי. טוב, נו. בעצם לא), שאלתי: "אם אתה יכול הכל, לפי מה אתה בוחר מה לא לעשות ומה כן לעשות?"
"אה", ענה הדרדק, "זה דווקא פשוט. לפי כמה שזה כייף וקל".
אוקיי. אחרי שהבנתי שזה אומר שהוא כנראה כבר לא יפרוק את הכלים מהמדיח מרצונו, התחלתי לעסוק בשאלה המהותית באמת: מה כן יגרום לו לפרוק מדיח? ואם לו לא, אז לאחותו? או לאחיו? מה שגרם לי לחזור כהרף עין לנושא שאני עסוקה בו כבר שבוע בערך: מה יוצר אצלנו מוטיבציה?

לצאת מהפוך

ובמילים אחרות: מה מניע אותנו לעשות דברים מסוימים? מה מניע אותנו לא לעשות דברים אחרים? מה גורם לנו לרחוץ כלים, לצאת מהשמיכה החמה בקור, להתכונן ולהגיע למבחן מלחיץ, לקום באמצע הלילה אל ילד בוכה, לשלם הון על לימודים שאולי יועילו ואולי לא, לכבוש קללה ולדבר בנימוס אל אדם קרוב מעצבן במיוחד, לתת מעצמנו לבן הזוג גם אם זה על חשבוננו?
זו שאלה משמעותית, מכיוון שהיא עומדת בבסיסם של החיים שלנו: היא השאלה שמקשרת בין הרצון לביצוע. בין החשיבה למעשה. בין החזון למציאות. היא זו שיושבת בתפר הדק, בדקות הקשות, שבין הרגע שבו אנחנו מבינים מה צריך לעשות, לבין הרגע שאנחנו באמת עושים אותו.
במילים אחרות, שאלת המוטיבציה, או חוסר המוטיבציה, היא שתקבע אם נישאר מבינים, יודעים וחכמים, או שגם נגשים את הרצונות שלנו בפועל.
אם כך, במה היא תלויה? אני רוצה להציע מודל משולש, שמבוסס על שלושת ההיבטים הכי חשובים בחיים – סקס, סמים ורוקנרול (אופס. זו המתבגרת שבי שמתגנבת. צירוף המילים "חוסר מוטיבציה" הוא כמו סיסמה שמעירה אותה משנת המומיה שלה בתוכי. סליחה). כלומר: אינטרסים, רגשות וערכים.

מה שכדאי

הראשון בין מעוררי המוטיבציה הוא אולי הברור ביותר לעין: אינטרסים. חלק ניכר מהזמן אנחנו עושים מה שכדאי לנו: קמים מהפוך כדי להרוויח כסף. עובדים קשה יותר כדי לשלם משכנתא, או כדי לצאת לטיול לחו"ל. הולכים ללמוד כדי לקבל תואר שיועיל לנו בחיים.
חלק ניכר מהאינטרסים שלנו מתרכז בהשגת סוג כלשהו של פרס: כסף. כוח. השפעה. מעמד. באותה מידה, חלק אחר מבקש להימנע מעונש: עוני, חולשה, חוסר השפעה, מעמד נמוך.
לא פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו מול קושי, מתלבטים וחושבים: כדאי או לא כדאי? שווה או לא שווה? האם התוספת של 10 שעות עבודה בשבוע שווה לי את תוספת המשכורת או לא? האם המאמץ למען בת הזוג כרגע שווה את ההימנעות מהפרצוף החמוץ שלה או לא? האם הלימודים למבחן שווים את הציון, או שזה לא כזה משנה? האם אמא שלי תכעס עלי ותעניש אותי אם לא אפרוק את המדיח, או שזה יעבור לי בשתיקה ואפשר להמשיך לראות בוב ספוג? (אופס. שאלה רטורית. בחזרה לסקווידוויד).

איך זה מרגיש

ההסתכלות דרך אינטרסים היא הסתכלות רציונלית, כלכלית, ברורה (יאיר לפיד סיכם אותה בשאלה: "איפה הכסף"?). הצרה היחידה איתה, היא שהיא לא מסבירה חלק נכבד מההתנהגויות שלנו ושל האנשים סביבנו. היא לא מסבירה למה יש תלמידים שלומדים בכל מאודם למבחן לא חשוב, או משקיעים את נשמתם בעבודה זניחה. היא לא מסבירה למה יש אנשים שעובדים בעבודות בלתי משתלמות, ומדברים עליהן עם ברק בעיניים. והיא לא מסבירה למה אנשים ממשיכים לחזר אחרי מישהי שאין סיכוי שתשיב להם אהבה, או מקריבים לילות שלמים לאלוהי המחשבה הסיבובית על ההוא שלא מחזיר לך טלפון.
וכאן (כן, בדיוק כאן, ברגע הזה באמצע הלילה נטול השינה) נכנס ההיבט הבא של שאלת המוטיבציה: רגשות. כי אם נסתכל על המקומות שבהם יש לנו מוטיבציה להתאמץ, נגלה שחלק מהם קשור היטב לאנשים שאנחנו אוהבים. היכן שנכנסים רגשות הרציונליות פורחת מהחלון, ונכנסים שיקולים אחרים לגמרי: האם אוכל לשמח אותה? האם אני מרגישה צורך לעשות למענו? רגשות האהבה מניעים אותנו לעשות לא מעט דברים שלא בא לנו או שאין לנו כוח לעשות (החל מלקום באמצע הלילה לתינוק בוכה, וכלה בלקום באמצע הלילה לבן זוג מקטר). רגשות חיבה גורמים לנו לעיתים לצאת מעורנו לא פחות מרגשות רומנטיים (תשאלו את הנגנים המופלאים שנאספו בשבוע שעבר לג'אם סשן ב"קפאין" רק מפני שהם אוהבים את גיא ואיריס, הבעלים, או את א', השכן המתוק שלי, שבכל פעם בא לסדר לי את המחשב). רגשות אחרים – כעס, שנאה ובעיקר פחד – גורמים לנו לעשות או לא לעשות אינספור פעולות אחרות, שהרציונליות מהן והלאה (כן, אתם קוראים את זו שמוכנה לנהוג עד עכו, אבל לא מעכו לחיפה, כי היא מפחדת. אחרי הכל, הכביש שמוביל מעכו לחיפה שורץ מפלצות).

מה שזה לא מסביר

אבל אפילו רגשות לא מסבירים הכל. העובד הסוציאלי שקורע את עצמו למען גרושים לא מפחד שיפטרו אותו ושלעולם לא ימצא עבודה אחרת. מי שתורם כסף או זמן לעמותות או למטרות טובות אחרות לא מבקש את אהבתם של יערות הגשם / העובדים הזרים / חתולי הרחוב, ולא מפחד שיבוא שוטר שיבוא להתרים אותו בכוח. רופא השיניים שמנגן בזמנו הפנוי המועט בגיטרה לא משקיע מתוך כוונה לקבל יוקרה, סטטוס או כסף (וגם לא כדי להתחבב על אחרים). יש כאן עוד סיבה, שצריך לגלות.
לא מזמן שלח לי ידידי ר' תיעוד של מחקר, שגילה דבר מפתיע: כשמציעים לאנשים סכום כסף עולה עבור ביצוע משימה פיזית פשוטה, המשתתפים במחקר אכן עובדים קשה יותר ככל שהסכום גבוה יותר. אולם כשהמשימה לביצוע דורשת מעורבות, יצירתיות, חשיבה – רמת ההשקעה של המשתתפים מפסיקה להיות קשורה לסכום הכסף המוצע. למה אם כן היא כן קשורה? מה יגרום לאנשים לצאת מעורם בלי קשר לרגשות או לאינטרסים? לפי אותו מחקר מדובר בשלושה מרכיבים: אוטונומיה, מומחיות ומטרה.

השלישיה הפותחת

מהם אלה, בעצם? "אוטונומיה" היא התחושה שאנחנו עושים את מה שנראה לנו נכון, ראוי והולם, בלי שיתערבו לנו וירדו בנו. היא היכולת ללכת על פי קו המחשבה שלנו, ולמצות אותו עד הסוף. זהו הדרייב שגורם לנו ליזום פרוייקטים ולחשוב עליהם בשעות הפנאי שלנו, גם אם אף אחד לא דרש, ביקש או איים. מתברר שלעיתים בשביל להפיק מאיתנו את המיטב, צריך רק להניח לנו.
"מומחיות" היא התחושה שאנחנו משייפים את הכשרונות שלנו. שאנחנו מבטאים אותם ומיטיבים אותם. זהו הדרייב שגורם לנו לנגן, לצייר או לכתוב, גם אם אין בכך שום תגמול נראה או בלתי נראה לעין. זוהי התחרות מול עצמנו, שגורמת לנו לנצח בכל מקרה.
ולבסוף, "מטרה" היא התחושה שבעשייה שלנו אנחנו מיטיבים במשהו את העולם שסביבנו. גורמים לו להיות קצת יותר שמח, צודק, פורה. זה מה שגורם לנו לתת מתן בסתר, או להתאמץ עבור חלשים מאיתנו (חתולי רחוב, עצים, עובדים זרים ואפילו חברה שזקוקה לעזרה עם הילד). היא זו שגורמת לנו לסרב לגנוב או להרע גם אם אף אחד לא יתפוס אותנו (כלומר, בלי קשר לאינטרסים), ואפילו אם בא לנו להיות קצת נקמניים (כלומר, בלי קשר לרגשות).

מה שזה עושה

לכל אלה יש מכנה משותף: משמעות. משמעות היא מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו פועלים על פי הערכים שלנו. משמעות היא מה שאנחנו מרוויחים כשאנחנו מקשיבים לקול הפנימי שלנו. משמעות היא מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו מבטאים את הטוב שבנו: את הכשרונות, היכולות, הפלאים שבהם חוננו אותנו בסיבוב הזה על פני האדמה. משמעות, לבסוף, היא התחושה שאנחנו מקבלים כשאנחנו גדלים קצת יותר משהיינו קודם.
את האינטרסים אפשר לשייך לעולם הפיזי, של הגוף, היצרים והצרכים. הם עוסקים בשאלה "מה אני צריך ומה אני צריך לעשות כדי להשיג את זה".
את הרגשות אפשר לקשר לעולם של הנפש: הם עוסקים בשאלה "איך אוכל להיות אהוב יותר", או "איך אני יכול לבטא את רגשותיי טוב יותר".
אולם החלק השלישי של מעוררי המוטיבציה – ערכים ומשמעות – שייך לנשמה. כאשר אנחנו גדלים, מתפתחים, עושים טוב בעולם שסביבנו – היא החלק שמרגיש מסופק, שמח, מלא. ואם זו לא סיבה טובה לעשות משהו לא משתלם, לא כדאי, אפילו לא רגשי – אני לא יודעת מה כן.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אם כבר בשלשות עסקינן, הרי לכם השלשה המשמעותית ביותר בנומרולוגיה: יום הלידה, נתיב הגורל והשם הפרטי.
אם ברצוננו להכיר ולהבין אדם בתמצית, רק כדי להבין מהם המניעים העיקריים שלו – אלה המספרים שבהם עלינו להציץ.
יום הלידה מדבר על התכונות הבולטות שלנו, על ההתנהגות שלנו בזמן שגרה. הוא מבטא את הפרסונה שלנו: האישיות שנרצה להפגין כלפי חוץ. הוא קשור גם למתנה העיקרית שלנו – לתכונות ולכישורים באמצעותם אנחנו מתנהלים בעולם. כך, למשל, מי שנולד ביום לידה 1 (ילידי הראשון, העשירי, התשעה עשר והעשרים ושמונה בכל חודש) ניחן בהיגיון בריא, יכולת מנהיגות וחשיבה רציונלית, מתוכננת ובעיקר יזמית.
גם השם הפרטי שייך לתכונות שאותן נרצה להפגין – אולי מפני שהוא מבטא את הציפיות שהיו להורינו מאיתנו. כך, למשל, שם פרטי שערכו הנומרולוגי הוא 3, יגרום לנו לנסות להיות יצירתיים, מילוליים, ספונטניים, סקרנים, ילדיים.
נתיב הגורל – שהוא הסיכום של כל תאריך הלידה שלנו (לחישוב נתיב הגורל בדקו כאן) – מבטא את המקום שאליו אנחנו שואפים להגיע. לעיתים הוא יהיה האישיו המרכזי, הקשה ביותר בחיינו, ולעיתים מתנה שאנחנו מביאים לעולם. כך או כך, הוא יאפיין אותנו. מי שנתיב גורלו 7, למשל, יהיה אדם מעמיק, למדן, קצת מתבודד, בעל עולם פנימי עשיר, שאינו נוטה לשתף את האחרים – אבל כן נותן להם כתף ומשענת טיפולית.
הסתכלות על שלושת המספרים הללו תוכל לומר לנו מה מניע את האדם. אולם כדי להבין מדוע הוא אינו נע, איפה הוא תקוע, מהם הקשיים המרכזיים בחייו – נצטרך לחבר את אלה לכלל המספרים בתאריך הלידה, ובעיקר לפסגות ולאתגרים, שהם הדרך בה העולם מגיב אל אותו אדם. לשם כך כבר נדרש ייעוץ נומרולוגי.

ולסיום, מבחן: איזה היבט במודל המשולש מניע את רועי דהן השווה להפליא?