תיכף כל זה ייגמר

פוסט פוסט יום הולדת

השבוע הדייג ובנו יצאו לטיול שנתי, והבית היה שקט להפליא. בת הדייג פנתה לעיסוקיה, צעיר הבנים נצמד למחשב, ולי היה המון זמן לעבוד. ועוד קצת לעבוד. ולנקות (שזה כנראה מילוי הוואקומים הכי אוטומטי שיש לי).
ופתאום קלטתי שממש תיכף – בעוד כמה שנים בסך הכל – זה יהיה ככה כל הזמן. הילדים ייצאו מהבית, ושום דבר לא יהיה כמו שהוא היה עד עכשיו.
ופתאום נזכרתי ביום הולדת שלושים, שהיה יום חמסיני במיוחד של אביב, ויצאתי לחפש משהו לקנות לעצמי ליום הולדת ברחובות נהריה. בדיוק עברנו אז מירושלים, והכל נראה לי קרתני ואפור, ואני נראיתי לעצמי מבוגרת נורא, אמא לילד בן שנה, כבר לא צעירה ושמחה אלא עסוקה וחייבת למצוא חלונות הזדמנות כדי לגנוב איזה פירור זמן לעצמי.
והנה עברו כבר 15 שנה. בסך הכל 15 שנה. ותיכף הפרק הזה של גידול ילדים קטנים עומד להיגמר. לא ייאמן בכלל.

מרכס ואני

בהרצאות לאימהות אני תמיד מצטטת את מרכס (כן, כן), שאמר שההוויה מעצבת את התודעה. הוא כמובן התכוון לעושר ועוני, אבל אני מתכוונת לילדים. לכך שכשיש לך ילדים קטנים את כולך אמא לקטנים, נאבקת על כל רגע לעצמך, שטופת עייפות מתמדת, במלחמת הישרדות קבועה. ונדמה לך שזה יימשך לנצח, שככה נראים החיים. ופתאום הילדים גדלים ובלי ששמת לב את כבר לא שם, וכל התודעה שלך משתנה, ופתאום את מתחילה ללכת לקורסים על שפע ועל בריאת מציאות (טוב, לא את. אני). כי פתאום את מבינה שאת יכולה לבחור מה את עושה ולהמציא את עצמך מחדש (זה כמובן הרבה יותר קל, להמציא את עצמך מחדש, כשבזמן הזה הילדים שלך מעסיקים את עצמם).

שלום לתלונות

ופתאום אני קולטת שההוויה שלי משתנה. כל הזמן. ושאוטוטו כל מה שאני מתלוננת עליו עכשיו – הסנדוויצ'ים בבוקר, הבישול הבלתי פוסק, ההסעות, הניסיון העקר לשים גבולות למיינקראפט במחשב – כל זה הולך להיעלם תוך כמה שנים, ותהיה לי מציאות שונה לגמרי. וזה פחד אלוהים, לחשוב שהדבר הזה שהיום הוא מרכז חיי, הולך להיעלם. כי מי אני אהיה כשלא יהיו לי ילדים להלביש ולהאכיל ולשנע ולחנך? איזו זוגיות תהיה לי כשלא אצטרך  למצוא לה זמן וכשלא יהיה לה תוכן מובן מאליו של סיפורי ילדים? ואיזו תודעה תהיה לי כשההוויה של מבול ה'צריכים' שבתוכה אני חיה עכשיו תשתנה? אלוהים, זה כמעט יותר מפחיד מהמחשבה שהילד שלי עוד שלוש שנים הולך לצבא.
(כמעט. אבל לא).

עוד הרף עין

וכשאני חושבת על כל זה אני מרגישה שמשהו בתוכי נפתח ונסגר בו זמנית, מתעצב מחדש ונעצב אל ליבו.
פתאום אני מרגישה שהתלונות שלי, ותחושת המאמץ הגדולה שלי, הן הבל הבלים, כי כהרף עין זה יסתיים. ומה יש בכלל להתרגש מהרף עין. הרי עוד אתגעגע לזה, כמו שאני מתגעגעת לפעמים לרגעים המתוקים של שיר לפני השינה, כשהייתי עוברת ממיטה למיטה למיטה (אז רק רציתי שזה ייגמר ואוכל להסתער על הכיור).
ואני מבינה פתאום שאין לי זמן. שאני לא יכולה לשחק מחר עם הצעיר שלי, או לצאת מחר להליכה עם הילדה, או לדבר מחר עם הגדול, או לעשות מחר משהו כייפי כולנו ביחד. זה צריך להיות היום. כי המחרים האלה חולפים בדקה. היום הוא כנראה היום, גם אם אני מעדיפה לעבוד עוד טיפה או לישון צהריים במקום.
ואולי גם כבר לא אספיק להיות מי שאני רוצה להיות ולהגשים את החלומות שהיו לי, כמו לגור בחו"ל (או לפחות בתל אביב) או ללמוד לנגן בפסנתר (או לפחות בגיטרה). כי אולי זה מאוחר מדי.

כל פעם קצת

ואחרי כל זה משתלטת עלי תחושת שלווה מוזרה, כי אני חושבת על כך שהדברים נעשו עם השנים טובים יותר, בדרכם. כל פעם קצת. שבצבא היה לי טוב יותר מאשר בבית הספר, ובאוניברסיטה הרבה יותר טוב מהצבא, ולהתחיל לעבוד היה עוד יותר שווה, והאימהות אולי לא פייסה אותי אבל בטח פתחה בפני עולמות חדשים והפכה אותי מלאה יותר, מורכבת יותר, עשירה יותר. וכשהיו לי תינוקות הייתי משוכנעת שהם הכי מדהימים בעולם, וכשהם גדלו קצת חשבתי כמה תינוקות זה משעמם לעומת ילדים שיודעים לדבר. וכל כך חששתי מההתבגרות שלהם, אבל תכל'ס הם הרבה יותר כייפיים ממקודם.

לא לפחד כלל

ואולי אין לי מה לפחד מהזמן שחולף. כי אין לי מושג מה אני אהיה כשהילדים ייצאו מהבית. עוד לא הגעתי להוויה הזאת. אבל אולי אני יכולה לסמוך על התודעה שלי שתסתגל, כמו שהיא הסתגלה עד עכשיו. ואולי הסתגלות היא לא המילה הנכונה – אולי המילה הנכונה היא היפתחות.
ואולי לא מאוחר מדי לעשות את כל מה שרציתי לעשות – אבל אולי בכלל מה שרציתי כבר לא רלבנטי. אולי במקום לסחוב חלומות מתקופה לתקופה, מהוויה להוויה, מוטב לי להקשיב לחלומות שמתעוררים בי בכל רגע נתון, כשהתודעה שלי מגיבה להוויה.
כי החיבור הזה בין הוויה לתודעה הוא לא עניין מגונה כמו שרמז מרכס: הוא סנכרון עם המציאות. הוא אומר: כאן אני נמצאת. לא מחר. לא אתמול. לא בדמיון. ממש כאן, בין הכלים לסנדוויצ'ים. זו מי שאני. מכאן אני מתחילה.
***
בשלישי שעבר היה לי יום הולדת. ואחרי שהחברות באו לארוחת בוקר והילדים הכינו הפתעות וכל אהוביי טלפנו לברך, מצאתי את עצמי ממיינת כביסה ושוטפת כלים. וצחקתי על עצמי, שזה מה שאני עושה ביום ההולדת שלי. ואז, פתאום, הבליחה בי הבנה צלולה: כאן בדיוק אני רוצה להיות. זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. להיות בבית. עם ילדים ואנשים אהובים. שככה יהיה לי טוב, ככה טוב לי.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מרגישים שתיכף הזמן למצוא את עצמכם ייגמר; אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לבדוק מה באמת אתם רוצים היום, הרגע, עכשיו; אם אתם מבינים שהגיע הזמן לפרוץ קדימה, להיות ולעשות מה שיעשה לכם טוב – מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ. נבדוק את המספרים, נשרש את הפחדים שעוצרים אתכם. ויהיה טוב.

נ.ב. 2: "וזה מרגיש כל כך פשוט ורגוע, ואין סופות שמעירות לחיים. זה לא מה שתמיד חלמתי
אבל זה מספיק טוב בשבילי".