תסביך גדלות

אני בקושי מטר שישים, אבל מתברר שנדמה לי שאני הרבה יותר גדולה

ז' אוחז בסלולארי ומעביר אותו מטר מעל הראש שלי לא' (כמו שהיו עושים הבנים פעם-פעם, בכיתה ו'). "תראה, אחי". הוא נקרע מצחוק. אני פחות. שנייה קודם הוא צילם את שלושתנו ויצאתי (כרגיל) עקומה ופוזלת. אני מתה שהוא ימחק את התמונה, אבל הוא חייב להשתעשע מעט קודם על חשבוני. למרבה הצער, הוא יכול: כאילו לא עזבתי מעולם את כיתה ו', אני לוקחת את התמונות שלי ברצינות תהומית. חייבת לצאת מוצלחת, או שהתמונות (והעולם) יישרפו.
***
"אם אתן רוצות ליהנות יותר מהחיים, יש לי עצה אחת מעולה בשבילכן", נאמתי בחן מול קבוצה גדולה של אימהות לתינוקות במרכז לגיל הרך בכפר ורדים, בסיס הבית שלי, בהרצאה על איך מכניסים יותר הנאה לחיים. "קחו את עצמכן פחות ברצינות. אין כמעט דבר שמפריע להנאה מהחיים יותר מלקחת את עצמנו ברצינות מדי".
אין ספק שאני נאה דורשת. אבל בעוד ז' מנופף בסלולארי מעלי, ואני מנסה לחטוף אותו ממנו, אני קולטת שמה שאני מחסירה בגובה (ביני לבין ז' מפרידים יותר מ-20 סנטימטרים, מה שהופך את מאמציי לחסרי תוחלת ממילא) אני ממלאת באגו. חשיבות עצמית זו אני. נעים מאד. כלומר, לא נעים בכלל.

מגלומניה שלום

כי למה בעצם אני חייבת לצאת מוצלחת בתמונות? למי זה איכפת? הרי מי שמכיר אותי מכיר אותי, ומי שלא – ממילא לא מכיר אותי. אז למי זה איכפת? לי, ורק לי, ורק כי נדמה לי שלכולם איכפת. כי נדמה לי שכולם מסתכלים עלי, כולם עסוקים בי, כולם חורצים משפט. שכחתי שאין לי כזו חשיבות לגבי שאר העולם. שכחתי שלגבי רוב העולם אני רק סטטיסטית. אבל האגו שלי מתעקש: "את חייבת לצאת יפה / חכמה / מרגשת בכל אינטראקציה שלך עם העולם. אחרת מה יחשבו". כאילו אנשים לא עסוקים בכאביהם, אהבותיהם, רצונותיהם ושמחותיהם, אלא עסוקים בלחשוב עלי (והרי מה היא "חשיבות" אם לא היותך "נחשב", כלומר, שחושבים עליך).
והרי זו אותה חשיבות עצמית מהופכת שיש ברגעים העלובים האלה – כמו זה שהיה לי במסיבת פורים האחרונה במצפה שלי – כשפתאום כמו עטפה אותי בועה של מודעות יתר, והרגשתי פתטית להחריד בתחפושת הלא מזוהה ולא קולית שלי. והרגשתי כאילו כולם מסתכלים ומגחכים בסתר ליבם. וחזרתי בלב לכיתה י"א במקלט בקיבוץ, נשענת על הקיר ומוקפת בהרבה יותר מדי ביקורת עצמית.
כמה אנרגיה מיותרת, אלוהים, כמה אנרגיה מיותרת.

בואו נשחק מחבואים

וכשאני מסתכלת על זה לעומק (לגובה אבוד לי, כאמור) אני פתאום רואה חשיבות עצמית מסתתרת בעוד מקומות שלא שיערתי לי; מחבואים מפתיעים ובלתי צפויים. אני חושבת על כך שבכל פעם שאני מפזרת הוראות הפעלה כשאני נוסעת ליום-יומיים, אני נוזלת לחשיבות עצמית. אני עסוקה ברצינות תהומית בהסברים כיצד עושים בדרכי (להעיר בשעה מסוימת. להכין אוכל כזה ולא אחר) ושוכחת שלא יקרה כלום אם יעשו בדרך אחרת, או לא יעשו בכלל. נדמה לי שאני כל כך חשובה ומשמעותית, שפשוט אי אפשר בלעדיי; שחייבים למצוא לי תחליף בצלמי ובדמותי.
וכך, באותו אופן, אני לוקחת את עצמי ברצינות מדי בכל פעם שאני מלקה את עצמי רגשית עד זוב דם על משפט מטופש שאמרתי לילדים: נדמה לי שצילקתי אותם לתמיד. ושכחתי שעם כל הכבוד לי, סביר להניח שהם אפילו לא הקשיבו.
ושכחתי שאני חוטאת בחשיבות עצמית בכל פעם שאני נגררת להקרבה עצמית. בכל פעם שאני מקריבה באצילות את רגשותיי, צרכיי או זמני, אני בעצם משוכנעת שרק אני, רק אני יכולה להציל את המצב. בלי כוחי, רצוני, זמני אי אפשר. אלוהים, איזה מזל שאני קיימת.

שירותי הצלה, שלום

ובכלל יש חשיבות עצמית בכל הפעמים שאני נזעקת לעזור ולהציל. הו, כמה אני אוהבת לעזור ולהציל. להיזעק לעזרתם של הסובלים, אם ביקשו או לא ביקשו. כי נדמה לי באותו רגע שבידיים שלי נמצא מטה הקסמים, ויש להפעילו מייד. וזה בסדר, כמובן, לעזור, אבל רק כל עוד אני זוכרת שאני רק חלק מהתמונה. שלא שכחתי שאלוהים גדול ואני קטנה. ויש כוונה בכל דבר, ויש כלים אחרים חוץ ממני על הלוח שאלוהים יכול להזיז – שאנשים יכולים להזיז – כשהם צריכים עזרה.
ואני מגלה חשיבות עצמית מסתתרת בכל הפעמים שבהם אני מתוסכלת מכך שטיפול לא מתקדם מהר כמו שאני רוצה. בכל פעם שנדמה לי שנכשלתי. כי כשאני עושה את זה, אני שוכחת שאני רק המנחה ולא העושה. אני לא העיקר כאן, אלא הטפל. ואני לא זו שעושה את השינויים, ובטח לא זו שלא עושה אותם.

פרופורציות

אז אני רוצה להרפות מכל הרצינות הזאת, מכל החשיבות העצמית הזאת. היא גורמת לי לקחת אחריות על מה שאיני אחראית לו. היא גורמת לי ולאחרים סבל.
וככל הנראה, היא נובעת מכך שבתוך-תוכי אני לא באמת משוכנעת שאני כזו חשובה. וכשאני לא בטוחה, אני רוצה להוכיח: שאני נחוצה. שאני הכרחית. שאני מוצלחת ויפה ושווה ומשמעותית.
ובמקום זה, אני רוצה לזכור שיש לי חשיבות בכל פעם שאני חושבת עלי: בכל פעם שאני מבטאת את עצמי במחשבה או במעשה. במילה או בשיר.
וכשזה ברור לי, לא איכפת לי למה אני נחשבת – בתמונה או במחשבה או בשיחה. אני יכולה להיות אני, פגומה ועקומה ומרהיבה ומעייפת ומטריפה ולא יפה וכן יפה. וזה נחשב. אצלי זה נחשב.

נ.ב.1: אם גם אתם כורעים תחת נטל ההקרבה העצמית והעשייה למען אחרים; אם גם אתם פשוט לא יכולים להרפות כי אף אחד לא עושה במקומכם; אם נמאס לכם תמיד לעמוד לעזרת העולם כולו ולא לקבל עזרה בחזרה; ואם גם אתם בוררים תמונות שלכם (הא! סימן חשוב לחוסר יכולת להרפות!) – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. ביחד נלמד אתכם לעזוב, ואת הסובבים אתכם לתפוס. ביחד נעזור לכם להיות בדיוק מי שאתם, וזה יהיה ממש בסדר. ותוכלו קצת לנוח מכל האחיזה המטורפת הזאת במושכות העולם.

נ.ב. 2: ואם אנוח כאן, פשוט אנוח כאן, תבואו לנוח איתי ופשוט נשכח את העולם? (מוקדש לס' היפה).