מה שעושה לי טוב

פוסט ובו ידובר: על העתיד הלוט בערפל, על דייטים כושלים ועל נומרולוגיה קבלית

את הבלוג הזה אני חייבת למני. מני לא יודע מזה. אני לא בטוחה שמני בכלל יודע איזה חלק היה לו בעיצוב הקריירה שלי. אבל מני היה האיש שברגע האחד בחיי שבו ניסיתי לחשוב קדימה, מנע ממני את זה. ועל כך אני מודה לו בערך בכל רגע ורגע בלתי מחושבים מחיי.
מעשה שהיה כך היה: בעבודה האמיתית הראשונה שלי הייתי קופירייטרית במשרד פרסום ירושלמי (סוג של אוקסימורון, אני יודעת, אבל האמת שבאותו משרד התרכזו מוחות קריאטיביים להפליא, שאיכשהו לא זלגו אל מישור החוף.) באותו משרד למדתי לכתוב, למדתי לחשוב, ולמדתי שיש לי עוד הרבה מאד ללמוד. ונהניתי. מאד אפילו. אבל אחרי שחשבתי מספיק – שנה בערך – התחלתי לעשות מה שכולם סביבי עשו: חשבתי קדימה. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם, מוטב לי לעזוב את הקריאייטיב ולעבור לתקציבאות. ואז חשבתי עוד יותר קדימה, וגיבשתי תכנית חומש, שתחילתה לימודי מנהל עסקים וסופה בנפנוף בתאריי מול משרדי פרסום שיחטפו אותי. אפילו ביררתי באוניברסיטה, שהבטיחה לקבל אותי ולהתאים לי מערכת חלקית. נשאר רק דבר אחד קטן: לקבל את אישורו של מני, מנכ"ל המשרד, לצאת ללמוד פעמיים בשבוע.
ובכן, מני אמר לא. בתגובה הפסקתי מייד לחשוב קדימה, ועשיתי שלושה דברים בלתי מחושבים בעליל: נכנסתי להריון, ותשעה חודשים אחר כך עזבתי את העבודה, עזבתי את ירושלים ועברתי לצפון. ושם, פשוט כי השתעממתי בטירוף מלגדל תינוק וזהו, ולא ממש הייתה בשבילי באזור עבודה מסודרת אחרת, התחלתי לעשות את שני הדברים שהתבררו כאהבותיי הגדולות ביותר: לכתוב וללמד.

לחשוב קדימה

רוצה לומר: על אף היותי אדם שקול והגיוני, שחי בעיקר בראש שלו, ההחלטות החשובות בחיי, כולל המספקות שבהן, התקבלו במקרה. לא תכננתי עם מי להתחתן, לא תכננתי מתי ללדת ילדים, לא תכננתי איפה אעבוד ואיך אגיע לשם.
לא שקל לי עם זה: כמעט כולנו חונכנו לחשוב קדימה. לתכנן את חיינו בהתאם לתוצאות עתידיות. להתביית קודם על המטרה, ואז לתכנן את הדרך. ובכן, זה היה עובד מצוין, אילו רק היינו בטוחים שהמטרה שבסוף הדרך היא באמת המקום שאליו נרצה להגיע – נגיד, להיות זו שמחלה פניהם של לקוחות עצבניים ועושה חשבונות של עלות ותועלת, במקום להיות זו שכותבת להנאתה ולפרנסתה, ועורכת ייעוצים נומרולוגיים בשעות הפנאי. היום, 15 שנה אחרי, יש לי רק דבר אחד לומר על זה: נו, באמת.

לשפוט את העתיד בכלי ההווה

כי זו הבעיה הגדולה ביותר של תכנון העתיד: העובדה שאנחנו שופטים אותו בכלים של ההווה. "אין לנו שום דרך לנבא מה נרגיש בעתיד", אומר פרופ' דניאל גילברט, שחקר תפיסות עתיד ואושר בספרו המצוין "להיתקל באושר". "אין לנו שום דרך להעריך מה תהיה המציאות בעוד כמה שנים, באיזה אופנים היא תשתנה – ובעיקר אין לנו דרך להעריך מי האנשים שנהיה, ומה נרצה להיות ולעשות".
כשאנחנו שואלים ילדים מה ירצו להיות ולעשות בבגרותם, הם עונים "כבאי" או "מוכר ממתקים", מציין גילברט. אנחנו מחייכים, כי ברור לנו שהם לא עונים על מה ששאלנו, אלא עונים על השאלה "מה תרצה להיות עכשיו". מה שאנחנו לא קולטים דרך השעשוע, הוא שאנחנו עושים בדיוק אותו דבר: מציבים לעתיד תכניות שמבוססות על מה שאנחנו רוצים ממש עכשיו. רק מה? בדרך אנחנו מתעלמים משתי בעיות עקרוניות:
א. במקום לעשות את מה שאנחנו רוצים כבר עכשיו, אנחנו עושים את הבקרוב שלו (למשל: לומדים ניהול במקום להיות מנהלים, עובדים בעבודה מבאסת כדי שתקדם אותנו לשלב הבא, חוסכים לטיול במקום לטייל).
ב. ממש לא בטוח שכשיגיע הרגע לממש את החלום, עדיין נרצה בו: כי בינתיים השתנינו, וגם המציאות סביבנו השתנתה.
ובמילים אחרות: אנחנו מבזבזים את העכשיו על הכנת עתיד שלא בטוח שנרצה בו. סליחה, האם זה עדיין נראה לכם כמו הדבר השקול, ההגיוני והנכון לעשות?

די לתכניות?

הבעיה היא שאם העתיד לא יכול להיות הקריטריון לקבלת החלטות, מה, אם כן, צריך להיות הקריטריון? תהרגו אותי (רק בעדינות, בבקשה), אבל לי יש תשובה ברורה: התחושה שלנו בהווה. אם אנחנו מרגישים טוב לגבי הדרך, רוב הסיכויים שנרגיש טוב גם לגבי המטרה, כשנגיע אליה. יותר מזה: סביר להניח שהמטרה רק תהפוך לעוד ציון דרך שנחלוף על פניו בהנאה, למטרה הבאה, כשנלך באותו שביל שמתאים לנו כל כך.
מי שייהנה לעסוק בניהול, ייהנה ללמוד ניהול ויתחשק לו עכשיו ללמוד ניהול. מי שיודע שלימודי הניהול יהיו עבורו סבל מתמשך, אבל חושב שזה שווה את המטרה – ובכן, רבותיי, נראה לי שהוא טועה בגדול. סבל נוכחי לא ייצר הנאה בעתיד, אלא רק הרגל לסבול. מי שמתבאס מהעבודה שלו אבל מחכה לקידום – ובכן, לטעמי מוטב לו שיעבור לעבוד בחברה אחרת, שבה לא יתבאס מהדרך, וגם אם לא יעלה שם בדרגה – הוא יעלה באיכות החיים. מי שרוצה לחסוך כסף כדי לטייל טיול גדול, יודע מן הסתם שטיולים הם משהו שהוא ממש ממש רוצה לעשות. ואז, אולי כדאי לו למצוא עבודה שתאפשר לו לטייל בינתיים, כמו הדרכת טיולים, למשל? (סתם רעיון. לא מכריחה. בחיי). אבל אם הרעיון לטייל לפרנסתכם נשמע לכם מוזר – ובכן, למה בכלל נדמה לכם שהטיול הגדול יהיה כזה כייף? בגלל שזה מה שכולם עושים?

יחסינו לאן

ואם יש מקום שבו העיקרון הזה חייב להיות נר לרגלינו היחפות, הוא עולם היחסים. תנו לי שקל על כל פעם שאשה סיפרה לי שהיא מתה לחיות עם גבר מסוים עד סוף ימיה, להתמסד איתו ולבנות איתו בית, רק שבינתיים הוא גורם לה כאבי לב מטורפים – ואפסיק לעבוד סופית (סתאאאם. נראה לכם? מתה על העבודה שלי, גם אם היא לא תוביל אותי לשום מקום). כי אם יש משהו מטורף, הוא זה: איך שאנחנו נותנים לעצמנו להיצמד לאנשים שלא עושים לנו טוב, רק מתוך מחשבה שאם נצליח לאלף/לביית/לשכנע אותם, נחיה באושר ובעושר בעתיד.
אגב, אופן המחשבה הזה לא שונה מהותית מהנטייה לשבת בדייטים, ולבחון את מי שיושב מצידו השני של השולחן על פי התאמתו לחזון המשפחתי שלנו: האם הוא מוכן להתחתן בקרוב? האם הוא מוכן לעשות לי שלושה ילדים? האם הוא יהיה מפרנס ראוי? (ואז להתפלא שהדייט נכשל כישלון מסחרר). בשני המקרים, החשיבה על העתיד ועל מה שנרצה בו מפריעה לנו לשאול את השאלה הכי הכי חשובה: האם טוב לי כרגע?
כי בסופו של דבר, מי שלא עושה לנו טוב היום, כנראה לא יעשה לנו טוב מחר. ומי שעושה לנו טוב עכשיו, מוטב שנקדיש לו עוד רגע של חסד, גם אם בהסתכלות קדימה הוא נראה פחות מבטיח. החיים שלנו, איך שלא נסתכל עליהם, הם רצף של הווה ועוד הווה ועוד הווה. אם נקפיד שכל רגע בהווה יהיה עונג, מה נראה לכם שיקרה?

העולם נפתח

יותר מזה: רובנו חשים עונג, חיות ושמחה כשאנחנו עושים את הדברים שאנחנו טובים בהם, שנובעים מתוך ישותנו, שקשורים לייעוד שלנו. הצרה היא שרובנו גדלנו עם אמונה שצריך לוותר בהווה כדי להצליח בעתיד, ולכן נדמה לנו שעלינו לוותר על מי שאנחנו רוצים להיות בהווה, כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות בעתיד.
אבל האמת היא אחרת: אם נהיה מי שאנחנו כבר עכשיו, נהיה במיטבנו בכל רגע נתון. וכשאנחנו במיטבנו, ההזדמנויות מגיעות. כי כשאנחנו מקפידים להיות מי שאנחנו באמת כבר עכשיו, ולפעול לפי מה שעושה לנו טוב כרגע, אנחנו קורנים. ומול הקרינה הזו העולם נפתח, ופותח לנו את הדלת.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אם בכל זאת נתעקש לזהות מה נרצה להיות בעתיד, הנומרולוגיה הקבלית פותחת לנו דלת: לדלת הזו קוראים "פסגות ואתגרים". כי נומרולוגיה קבלית מראה לנו לא רק את הייעוד שלנו, אלא גם את התחנות שאותן נצטרך לעבור בדרך.
הפסגות והאתגרים הם ארבע תקופות חיים, שבכל אחת מהן יש לנו ציווי אחר: למשל – להקים משפחה, לטפל, לנהל, להקים עסק או ללמד. לכל אחד מאיתנו יש קומבינציה פרטית של פסגות ואתגרים, שמובילה אותנו במסלול ייחודי אל הייעוד שלנו.
רובנו קשובים לאותו מסלול פנימי: חלקנו יותר, ואלה לרוב האנשים המסופקים יותר, וחלקנו פחות (ואלו אלה שמוותרים על מה שמרגיש להם נכון לטובת מה שהסביבה אומרת שכדאי).
אחד הדברים שעושים במהלך ייעוץ נומרולוגי הוא פרישת התחנות הללו (הנומרולוגיה אפילו יכולה לומר באיזה גיל יתרחש השינוי, והמעבר מתחנה לתחנה). אלא שהנומרולוגיה הקבלית מגלה לנו סוד נוסף: שידיעה (מסוימת) של העתיד אינה פוטרת מהתנסות בכל תחנה בזמנה. אפילו להיפך. אם נהיה מי שאנחנו רוצים להיות בשלב הראשון של חיינו הבוגרים, יהיה לנו קל יותר לעבור לשלב הבא – גם אם הוא לא קשור לאותו מסלול, ואפילו הפוך ממנו. אם לדוגמה בפסגה הראשונה עלינו להקים משפחה ובפסגה השנייה להקים עסק, החשיבה הרציונליסטית-מערבית אומרת: "הבה נתחכמה: קודם נקים עסק, ואז, כשנתפנה, נקים משפחה". אבל הגישה הנומרולוגית אומרת הפוך: "ברגע שתקים משפחה, יהיה לך קל יותר להקים עסק". ככל שנסכים לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות בכל רגע ורגע – את מה שמרגיש לנו נכון וטוב ממש עכשיו – יהיה לנו קל יותר לזהות את הרגע שבו נדרש שינוי ומעבר לתפקיד אחר.

ולסיום – דיוויד ברוזה שר לי: "כי את כאן, את יפה כרגע, המחר אולי יתאחר". איזה כייף לי