תסמונת "גם וגם"

פוסט ובו ידובר: על עקבים אורתופדיים, על חוסר סיפוק כרוני ועל נומרולוגיה קבלית

לפני שבוע גיליתי שאני ושרה ג'סיקה פארקר תאומות שהופרדו בילדותן. נכון, היא גרה בניו יורק ואני קצת פחות. היא עשירה נורא ואני קצת פחות. היא מפורסמת ואני – ובכן, טיפה פחות (אם כי הופעתי לאחרונה בתכנית הבוקר "משפחה 10" עם רונית יודקביץ'. דקה 39, בסוף הפרסומות. תודו שדומה). אבל לשתינו יש דבר אחד משותף: היא (בסרט "לא תאמינו איך היא עושה את זה") ואני (בסרט שנקרא "החיים שלי") לא מפסיקות לרוץ.
ואני לא מדברת על ריצה מטפורית. הו, לא. היא (בכל פעם שצופים בסרט שלה) ואני (שנמצאת קבוע בסרט שלי) לא מפסיקות לרוץ פיזית לחלוטין, ברגליים הנעולות עקבים אורתופדיים – שהם אולי המטאפורה המושלמת לחיים שאני מנסה לנהל: חיים של גם וגם. גם עבודה וגם משפחה. גם תחביבים וגם לימודים. גם לבשל וגם לנקות. גם לאהוב וגם לרַצות. גם להציב גבולות וגם להתנצל עליהם. וקצת לקרוא בטעם, וקצת לכתוב בטעם, וכתבות יש למסור, ואבחונים יש לגמור, וככל שאני מתוסכלת יותר, לחוצה יותר, מיואשת יותר – כך, במנגנון פלאי ובלתי מובן – אני מארגנת לי פרויקטים חדשים ומלהיבים, שישתלטו על עוד קמצוץ מזמני הפנוי (זן נכחד כדובי הפנדה).

מחלת ה"גם וגם"

כולנו (כמעט) חולים במחלת ה"גם וגם". בדיוק כפי שיש מחלות שאופייניות לעולם השלישי, מחלת ה"גם וגם" אופיינית לעולם שלנו, המערבי: עולם שבו זמן הוא מצרך כל כך יקר שיש לחלק אותו, להכפיל אותו, לטפלל אותו. עולם שבו יש כל כך הרבה גירויים שיש להכיל ולהתפתות אליהם. עולם שבו אם את לא "גם וגם" את לגמרי "רק".
וכך אנחנו חיים: אוכלים עוד משהו למרות ששבענו, כי העיניים רעבות. מוצאים לנו עבודה נוספת – כדי להכניס עוד עניין או כסף, כי מה שיש לא מספיק לחלומות. מוסיפים לילד עוד חוג ועוד חוג ועוד חוג, כדי שיעמוד בקצב. דורשים מבן הזוג להיות גם חבר וגם מאהב וגם מפרנס וגם אב למופת, כאילו מישהו יכול. ואז, מתאהבים מהצד, כי מה שיש בבית לא עונה על כל הגם וגמים.
מחלת ה"גם וגם" אולי נראית מרשימה מרחוק: "איך היא עושה את זה?" אנחנו שואלות בקנאה מהצד, בעודנו כורעות תחת נטל הגם וגם של עצמנו. אבל האמת היא, שההצלחה המסחררת בג'ינגול אינה שונה משמעותית מסומק השחפת שהיה נסוך על לחייהן של גיבורות רומנים רומנטיים מהמאה ה-19: זה אולי נראה בריא מבחוץ, אבל מאכל מבפנים.
למה? כי בסופו של דבר, כמו שאומר נ', קבלן השיפוצים החכם שלנו – אנחנו יכולים לעשות בכל רגע נתון רק דבר אחד. אין שום אפשרות לעשות 'גם וגם' באותו רגע עצמו. ולכן, חיי "גם וגם" הם  חיים של קפיצה מנושא לנושא – כשכל קפיצה כזו דורשת אנרגיה נוספת של התמקדות מחדש. חיים של תחושת "בלתי מספיק" תמידית, כי שום דבר אנחנו לא עושים באמת עד הסוף. חיים של הלקאה עצמית, של תשישות. חיים שבהם מרוב רצון לנשום כפול, אנחנו נשארים חסרי נשימה, לא מסופקים, מתוסכלים.

אז למה ככה?

אם ככה, למה בעצם אנחנו עושים את זה לעצמנו? ככל הנראה בגלל שתי סיבות עיקריות, הכרוכות זו בזו.
הסיבה הראשונה היא הפחד לבחור: לבחור מסלול מקצועי אחד. להעדיף גבר אחד על פני האחרים. לשים את המשקל על הקריירה – או על המשפחה. למה כל כך מפחיד לבחור? ראשית, בגלל הויתור: כשאנחנו בוחרים בגבר אחד, אנחנו מוותרים על כל השאר. בחירה במסלול מקצועי מסויים משאירה מאחור שלל מימושים עצמיים אחרים. בחירה בדרך חיים אחת מותירה אחריה ערפל של אפשרויות שכבר לא יתגשמו. קשה לנו להשלים עם הויתור, עם הידיעה שכבר לא נהיה משהו אחר, כבר לא נתאהב במישהו אחר, כבר לא נגור בארץ אחרת.  שנית, אנחנו חוששים לבחור בגלל הפחד שנטעה: שנבחר באיש הלא נכון, בעבודה הלא נכונה, בחיים הלא נכונים. ואז, מה יהא עלינו? וכך, במקום לבחור, אנחנו עושים גם וגם, וכך, לכאורה, לא מוותרים על דבר.

זה לא זה

אבל לעיתים אין לנו כל קושי לבחור – אלא רק קושי להשלים עם מה שכבר בחרנו. כי לא פעם, אחרי זמן מה, אנחנו מגלים שאוסף הבחירות שעשינו לא גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו; לא מסייע לנו לחוש שיש לנו טעם, משמעות, יופי, אהבה. להיפך: אנחנו מצויים בחוסר סיפוק קבוע, מייאש. וכאן נכנסת לתמונה הסיבה הבאה לתסמונת ה"גם וגם": הרצון למושלמות. כולנו נולדנו עם נשמה שיודעת מה טוב לה, ששואפת לאור, לפתיחה, לגדילה. וכשאנחנו נמצאים בסביבה שמכווצת אותנו (בין אם מדובר במשפחה, בזוגיות, בקריירה, במעגל החברים או במקום המגורים) הנשמה שלנו מתקוממת. ברור לה שהיא לא במקום הנכון. ולכן היא מתחילה לחפש: "אולי אם אוסיף קמצוץ אתגר מקצועי חדש יהיה לי שמח?", היא לוחשת לעצמה. "אולי אם אוסיף עוד כמה מטלות עם הילד ארגיש שאני באמת אמא טובה? ואולי כדי להכניס מעט ריגוש לחיי האפרפרים אמצא לי איזה קשר רומנטי חדש?"
וכך, אנחנו מוסיפים לחיינו עוד עניינים חדשות לבקרים: גם וגם וגם וגם. בכל פעם שעצוב לנו, מכווץ לנו, משעמם לנו, אנחנו מתוסכלים – הכי קל להוסיף עוד משהו, למלא את החור בבטן הרגשית והרוחנית.

מה שאנחנו לא רואים

רק מה שאנחנו לא רואים, זה שהתוצאה היא הפוכה: במקום הקלה – מגיע תסכול. במקום להתמלא אנרגיות, אנחנו מתרוקנים. במקום לשמוח במה שיש, עינינו נשואות כל הזמן לדבר הבא, שאולי הוא הוא יביא לנו את הפתרון המיוחל למצוקותינו.
למה זה כך? מפני שהקול הפנימי שלנו עיקש: הוא רוצה את הדבר המדויק, ולא מוכן להסתפק בתחליפים. אם הוא רעב, הוא רוצה ארוחה, לא ממתקים. אם הוא צמא, הוא רוצה לשתות – לא לטבול בבריכה של מים מלאי כלור. ואם משהו לא עובד לו – בסביבה, באהבה, בעבודה – הוא לא רוצה עוד ועוד פלסטרים: הוא רוצה ניתוח.
בסופו של דבר, לא משנה כמה פרסי ניחומים נכניס לחיינו, הקול הפנימי שלנו רוצה את הפרס הראשון: תחושת שלמות עם עצמו; תחושה שהוא במקום הנכון.

למצוא את המקום הנכון

אבל איך מוצאים את המקום הנכון? לשם כך, צריך לעשות מעשה אמיץ: להבין איפה בדיוק כואב לנו ומה בדיוק לא עובד לנו, ושם להישאר רגע או אפילו שניים. בלי תחליפים. בלי תוספות. בלי בריחות מתוקות למקומות קלים ונעימים יותר.
וזה אומר שאם אנחנו מרגישים הורים לא מספיק טובים, עלינו להפסיק לברוח בשעות אחר הצהריים לטלפונים או למחשב (בעבודה) או לחוגים (שבחרנו בקפידה לילדים), שגורמים לנו לחוש אפקטיביים ומרוצים מעצמנו, ורק להיות נוכחים מול הקושי שלנו ליהנות מחברת ילדינו. זה אומר שאם משעמם לנו או לא מספיק משתלם לנו בעבודה, עלינו דווקא לזנוח את הפרויקטים הנוספים לחודש-חודשיים, ולראות מה קורה. זה אומר גם שאם אנחנו לא מרגישים מסופקים בזוגיות, עלנוי דווקא לנסות לעזוב את התחליפים (מיציאה ובילויים עם החברות, דרך התמכרות לעבודה וכלה בפלרטוטים עם אחרים), ולהיות עם בן הזוג לגמרי.
רק אז, כשאנחנו נוכחים, שקטים ומתבוננים, בבורות שהנשמה שלנו מבקשת למלא – בלי שום "גם וגם", לצורך ערפול וטשטוש – נוכל להבין מה בדיוק חסר, ואיך אנחנו הולכים למלא את החסר הזה: על ידי תיקון או על ידי חיפוש דרך אחרת, חדשה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, יש מספרים שקל להם יותר להתמקד בדבר אחד (למשל מספרי 7 ו-1) ויש כאלה שנדחפים מטיבם ל"גם וגם" (האלופים בכך הם מספרי 8, אבל גם ל-3 הסקרנים, 5 ההרפתקנים והמתנסים ו-2 הדואליים מטיבם לא חסר כלום).
אבל כולנו, כאמור, נוטים ל"גם וגם" כשהמציאות הקיימת לא מספקת אותנו. ומתי היא לא מספקת? כשהנשמה שלנו מזהה שמשהו מהותי בסביבתה חסר.
ניקח צעד אחורה ונסביר: כל אחד מאיתנו נולד עם "תוכנה" פנימית, שבה כתוב מהם ייעודיו האפשריים, מהן התחנות שעליו לעבור בדרך לייעוד, ומה צריך להיות בסביבתו הקרובה: בחייו שלו, או אצל בן הזוג, הילדים, ההורים (כל ההוראות הללו מצוינות במה שמכונה לפי נומרולוגיה קבלית "פסגות ואתגרים", ומחושבות מתוך תאריך הלידה). אם למשל כתוב בהוראות שלנו שצריך להיות בסביבתנו המספר 1 (שמשמעויותיו העיקריות הן ניהול ועצמאות) ואילו אנחנו ובן הזוג שלנו שכירים בתפקידים שאינם קשורים לניהול ומתוך פחד איש מאיתנו לא מנסה להתקדם לשם  – הנשמה שלנו מזהה שמשהו חסר לה. היא תסתכל הצידה, תחפש בשולי הדרך, תנסה לממש בדרך כלשהי את הציווי: תתאהב בבן זוג שהוא עצמאי, תחפש את עצמה בכפייתיות או סתם תחוש בדידות לא מוסברת – עוד כמה ממשמעויות המספר 1.
לכן, אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאני נוהגת לעשות בייעוץ נומרולוגי הוא בדיקה: מה מתוך הציוויים שהנשמה של הנועץ קיבלה ממומשים בחייו כעת? מה חסר ומבקש מענה? כשנדע מה החסר, נוכל לבחור למלאו בצורה חיובית, ממלאת וטוענת באנרגיות, ולא בכזו שמשאירה אותנו מרוקנים ומנותקים מעצמנו.

ולסיום, שיר שמזכיר לנו שאם נפסיק לרגע לרצות עוד ועוד, נגלה שכבר הכל כאן, מתחת לאף