כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
בשנה הבאה לא יהיו לי קמטים חדשים. או שיהיו, אבל ממש לא יהיה איכפת לי מהם. הם הרי מתאימים פיקס לשיער שלי, שמלבין מיום ליום – עד כדי כך שהספר שלי הפסיק להציע לי "אולי בכל זאת נעשה גוונים", ואמר בנימוס ש"זה נראה אצילי".
בשנה הבאה אני ארצה להיראות אצילית. לא כוסית, לא מגניבה, לא הורסת. רק אצילית. אשב לי על המרפסת עם חצאית בגובה ברך, כוס תה קר וגיליון של "REAL SIMPLE", ואיראה אצילית. וזה ממש ממש יספיק לי. זה, וזוג נעליים אחד בלבד.
מה זה בעצם בית? בטח הרבה יותר מארבעה קירות. זה המקום שבו איכפת לך מהאנשים שסביבך, וגם להם איכפת ממך. בשבילי, זה מצפה הילה
האם יש סיכוי שהרעיונות שלנו ייגמרו? לא באמת. לפחות כל עוד נזכור שהם לא באמת שלנו: אנחנו רק צינור שמביא אותם מלמעלה – אל המציאות. לפחות כל זמן שנזכורלא לחסום להם את הפתח עם האגו שלנו
רגע אחד אנחנו מלאי הערכה עצמית ומאמינים שהשמש זורחת לנו מאחורה. רגע אחר כך מלאי ביקורת עצמית, ובטחים שאין שפלים ועלובים מאיתנו. שני המצבים הלכאורה הפוכים הללו נובעים מתופעה אחת: ביקורת עצמית מפותחת מדי, הפיתרון? קבלה עצמית. וגם שימוש במחצית ימין של המוח לא יזיק
ליתר ביטחון. מה זה הדבר הזה בעצם? למה אנחנו עושים דברים רק ליתר ביטחון? אולי בגלל שאנחנו חשים בחוסר ביטחון. איך מייצרים יותר ביטחון? תלוי במספרים של תאריך הלידה.