כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
שירותי ריפוי והצלה שלום (או: איך אני לומדת להתאפק) "חכי רגע", כותבת לי חברתי א' שמכירה אותי כספר הפתוח. "תני גם לאחרים צ'אנס להציע את עצמם". לא מדובר במירוץ לראשות הממשלה, אלא באחת מני עשרת-אלפים קבוצות ווצאפ של הסעות לילדים שאני חברה בהן. רק שכאן מדובר בקבוצה גדולה יחסית, ולי יש אוטו גדול, שיכול לחסוך …
כשאני חושבת על השינה, אני פתאום רואה את האבסורד. איך נדמה לי שאם אהיה דרוכה, אצליח למנוע משהו. והרי ביני לביני אני יודעת שזה לא כך: שכשאני שוכבת ערה בלילה ומחכה לדלת שתיפתח, אני לא עושה כלום למען בטחונו של אף אחד. אני רק פוגעת בי. הופכת את קצות העצבים שלי דקים יותר, שחוקים יותר. מונעת מעצמי צמיחה ושגשוג, כי בכל רגע נתון (כך מסביר ד"ר ברוס ליפטון בספר המצויין שלו 'הביולוגיה של האמונה') כל תא בגופי יכול לעשות רק דבר אחד: או להגן, או לצמוח.
באמת שרציתי לנוח. הגוף שלי רצה לנוח, הראש שלי אמר לי לשחרר, שזה לא עד כדי כך חשוב. אבל משהו בפנים לחץ ומחץ ודחף אותי לקום בכל פעם מחדש. קול שאמר: "זה לא בסדר ככה. זה לא בסדר שהילד לא אוכל. שלילדה אין מה ללבוש. שהחברות שלך יסיעו במקומך. שאנשים סובלים ולא מקבלים עזרה. זה לא בסדר. קומי, עורי, תזיזי את עצמך. משהו פה לא בסדר. את חייבת לתקן. אין מישהו אחר שיעשה את זה".
אם אני כנה עם עצמי, חלק גדול מה"לעשות לעצמי לבד" בא מפחד. אני רוצה הפתעות, אבל רק הפתעות טובות, וההגדרה שלי להפתעות טובות מצומצמת למדי: בילויים, אבל רק כאלה שמדברים אלי (לא כולל סרטים זרים, לא כולל טיולי אקסטרים). בגדים, אבל בעיקר שחורים. נעליים, אבל רק כאלה עם אימום מסוים ועקב מדויק. מסיבות הפתעה, אבל רק כאלו שהגעתי אליהן מאופרת. אני די פוחדת לעצום את העיניים ושיובילו אותי למקום לא נודע. פוחדת שאמעד בדרך, פוחדת שהמקום לא ימצא חן בעיני. פוחדת שאנשים – והחיים – יפתיעו אותי בדברים שלא אוכל לעמוד בהם.
אמת היא שלא בא לי הפעם לנתח. לא בא לי לחשוב למה, ולראות מה המקורות, וכל זה. לא בא לי, מכיוון שברור לי שכל עניין הרזון מתחיל מהראש. הראש שחושב, ומשווה, ומודד, ובודק ועושה תכניות לאכילה ושתייה וספורט. הראש הזה שמתקומם במקביל מול כל תכנית של דיאטה שהוא עצמו הכין, כי הוא לא מוכן לעמוד ב"אין לי" וב"אסור לי".
לא בא לי, כי אני מבינה שכל המצוקה מהמשקל העולה שלי, אחרי שכבר חשבתי שזה מאחוריי, הוא שיש לי הזדמנות לגשת לכל העניין אחרת לגמרי; לא כמו פעם. לא בראש אלא בגוף.
הבעיה היחידה היא שאני לא באמת יכולה להפסיק לדבר על כל זה. על תיאורית הפאזל ועל עיקרון החתול הבלתי נראה. על להרפות, על לדעת לקבל את המציאות ואת עצמי ולקבל מאחרים. לא יכולה להפסיק לדבר על זה בפוסטים ובהרצאות, עם חברות ועם הילדים ועם הדייג. לא יכולה – כי אני יודעת שאלה הדברים האמיתיים, ומי שמזויפת זו אני.