כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
כבר שנים שאני מחפשת מה הייעוד שלי. מה התפקיד שלי, מה בדיוק אני אמורה לעשות כאן (חוץ משוקו ולדאוג לכביסה נקייה ומקופלת. זה הילדים שלי כבר אמרו לי לא פעם). והנה, בבוקר הזה ממש, נפל האסימון, (או נפל התפוח, או שהמים יצאו מהאמבטיה. עוד רגע והייתי קופצת עירומה החוצה בצעקות "אאוריקה" – אבל יש לי ילדים מתבגרים, אז לא). הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות פלואורסצנט.
זה אולי סוד הקסם האמיתי, הפטנט נגד אכזבות ושחיקה: להפסיק לנסות לחזור למה שהיה פעם, למה שהיה נדמה לנו לרגע שעובד כל כך יפה, ואבד. במקום זה, לבדוק קודם כל את עצמנו: האם מה שהיה חלול קודם, ודרש מילוי, עדיין חלול? האם מה שהיה בולט וחיפש מקום להתחפר בו עדיין זקוק לאותה התחפרות? אולי בכלל חלקי הפאזל שלנו מתאימים עכשיו מזווית אחרת? ואולי בכלל הם יכולים להיות זה לצד זה, בלי להשתלב כמו פעם – כי אנחנו עצמנו פחות זקוקים להשתלבות? במילים אחרות – האם נוכל לשחרר את בן הזוג שלנו להיות מי שהוא רוצה להיות, בלי לדרוש ממנו לחזור להתאים את עצמו למה שרצינו ממנו?
"תישארו רגע עם הכאב, בלי לנסות להזיז אותו", מייעצים לא פעם מטפלים מתחום הפסיכולוגיה (בז'רגון הניו-אייג' קוראים לכך "תהיה עם זה רגע"). במילים אחרות, הם מייעצים למי שמרגיש שהוא טובע, להפסיק בבקשה לשחות. שזו, במחילה, העצה האחרונה שמי שמרגיש טובע מוכן לקבל. כשאין לנו אוויר, אנחנו עושים הכל כדי לנשום. הכל – כלומר, כל פעולה אידיוטית שמבטיחה לנו הקלה ולו לרגע, כי כבר אי אפשר יותר עם הכאב והצער וחוסר האונים. אנחנו מחפשים בייאוש הקלה רגעית – גם אם אחריה נרגיש עוד הרבה יותר גרוע (כמו שיודע כל מי שניסה לפתור לב שבור בעזרת מאהבת-ריבאונד, או מי שניסתה להקל על כאב פרידה ב"רק עוד פעם אחת אפגש איתו"). אז אנחנו עושים. פועלים במהירות, לעיתים בנמהרות, רק כדי להרגיש שהשליטה שוב בידינו.
הסיבה המרכזית לכך שאין מצב לקבל פה משכנתא למאה שנה, היא שאף אחד מאיתנו לא בטוח אם בניו ונכדיו יהיו פה עוד מאה שנה. למען האמת, אף אחד מאיתנו לא בטוח שבכלל תהיה פה מדינה עוד מאה שנה. אתם יודעים מה? אולי אפילו הבנק לא יהיה פה עוד מאה שנה (ובנקים, מוכיחים מחקרי אבולוציה, הם זן עמיד במיוחד, כמעט כמו מקקים).