נובמבר 2011

נחנו מדברים סתם, כי לא למדנו לדבר את העיקר. אם כולם סביבנו מרכלים, נדמה לנו שזו דרך לגיטימית ליצירת קרבה ("רק לך אספר את פריט המידע העסיסי הזה"). אם כולם סביבנו יורדים זה על זה, נדמה לנו שזו דרך לבטא אהבה ("אם לי מותר לדבר אליך ככה, סימן שיש לנו מעמד מיוחד זה בעיני זה"). אם כולם סביבנו מתחרים בשנינויות זה על חשבון האחר, נדמה לנו שזו דרך ליצור הערכה ("ככה יראו כמה אני מגניבה"). אם כולם סביבנו מחלקים ביקורת זה לזה, נדמה לנו שזו דרך מצוינת לעזור לאחר ("אם לא אספר לך כמה נורא התלבשת, חס וחלילה את עלולה להתלבש כך שוב. זה מרוב אהבה אני אומרת לך, שתדעי").

מה שחוסם אותנו מלחוש יחד הוא לעולם דבר אחד: הגבולות שבנינו בתוכנו. הגבולות שאומרים: "אני מוכנה לחוש מחוברת רק לאדם הזה ולא לאחר", "אני מוכנה שהיחד יתבטא בצורה כזו ולא אחרת", "אני מוכנה לחוש מחוברת רק אם החיבור יגיע בקצב שלי ולא בקצב שלו". בקיצור: ההגדרות שתפרנו לתחושת החיבור הן שחוסמות אותו. ובאותו אופן, הלב הפתוח שלנו, שמוכן לתת צ'אנס לכל אחד, בכל קצב, בלי תנאים מוקדמים – הוא שמאפשר את היחד.

חרדי הנטישה אינם זהים לחלוטין. יש ביניהם גלויים וסמויים, בולטים ונחבאים אל הכלים, גברים ונשים. מה שכן, אצל כולם מופיע לפחות אחד מהסימנים הבאים (ובדרך כלל יותר מסימן אחד).
– חרדי הנטישה כל הזמן מבררים מה טמפרטורת הקשר. כן, כל קשר: החל מבן הזוג, דרך הילדים וכלה בגננת שלהם. כמו החזיקו בידם מדחום ענק ודמיוני, הם דוחפים אותו לכל חור מזדמן וחוקרים: חם? חם מספיק? מתקרר? כלומר, תיכף לא יהיה פה כלום?
– לכאורה, חרדי הנטישה אמורים להיות חובבים גדולים של שיחות "יחסינו לאן". אבל האמת היא שרבים מהם לא כאלה: האפשרות שהתשובה תהיה "לשום מקום" פשוט מפחידה אותם מדי. לכן, חרדי נטישה יכולים להיות אלה שלא מוכנים בכלל לדבר על היחסים, ובכל פעם שעולה התייחסות לנושא, מרימים יד בחינניות לשמיים, ומכריזים: "אה, תראה, ציפור!"

הפעם – היכונו היכונו – אני שוב הולכת לירוק לבאר שממנה אני שותה, ולזרוק חופשי אבנים על בית הזכוכית שלי. שימו לב, גבירותיי ורבותיי: אני הולכת להיכנס בניו-אייג', וליתר דיוק באחד העקרונות המצוטטים ביותר אצל מטפלים, הוגים ומהגגים אלטרנטיביים: העיקרון שאומר שכל דבר שקורה לנו בחיים – קורה כי אנחנו הזמנו אותו.