כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ככל שאנחנו מסרבים להתבונן בחלקינו המוכחשים והשנואים, כך הם חומקים יותר משליטתנו (בדיוק כמו שקורה לאסירים כשהסוהר מתעקש להביט הצידה). בחשכת הלילה הם עולים ופורצים להם אל החופש דרך מנהרות הביוב, ו… כשהם עושים דרך כזו? ובכן, כשהם יוצאים אל האור, הריח לא משהו.
כולנו יצורים של אור. נולדנו מאירים, עם נשמה דולקת בתוכנו, כמו נר דקיק בתוך שקית נייר חומה שכזו, כמו שפעם היינו מכינים לטקסים של מירוץ הלפיד. נולדנו עם רצון לאור, לשמחה, לאהבה, להתרחבות.
רק שאז, כמעט מההתחלה, אנחנו נתקלים בחושך: דברים לא קורים כמו שרצינו. העולם בחוץ נראה כאילו הוא מפנה לנו עורף. מכשולים מסתירים לנו. פחדים מעוורים אותנו. נטישות מכווצות אותנו. אנחנו מתעצבים, נפגעים, כואבים, חוששים, והחושך קונה בנו שליטה.
ומכיוון שאיננו יכולים להשלים עם החושך, אנחנו עושים משהו. והמשהו הכי הגיוני לעשות, כך נראה, הוא לגרש את החושך שבחוץ, כדי שהוא לא יפלוש לנו לנשמה
החשיבה על העתיד ועל מה שנרצה בו מפריעה לנו לשאול את השאלה הכי הכי חשובה: האם טוב לי כרגע?
כי בסופו של דבר, מי שלא עושה לנו טוב היום, כנראה לא יעשה לנו טוב מחר. ומי שעושה לנו טוב עכשיו, מוטב שנקדיש לו עוד רגע של חסד, גם אם בהסתכלות קדימה הוא נראה פחות מבטיח. החיים שלנו, איך שלא נסתכל עליהם, הם רצף של הווה ועוד הווה ועוד הווה. אם נקפיד שכל רגע בהווה יהיה עונג, מה נראה לכם שיקרה?
לימדו אותנו שמי שרוצה מתאכזב. שמוטב להנמיך ציפיות, לרצות פחות, ואז לכאוב פחות כשהרצונות לא מתגשמים. "ציפיות הן לכריות", אומר המשפט הידוע. כלומר – אם לא נשאף, נרצה, נחלום – לא יכאב לנו הלב כשנתרסק אל קרקע המציאות.
איך ייתכן שאחרי שלמדנו, עברנו, זיהינו, ניקינו, התגברנו על עצמנו ואפילו ראינו תוצאות מופלאות – קורה משהו, ואנחנו חוזרים אחורה. כמו במשחק "סולמות וחבלים" ענקי אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע מחליקים במורד הסולם, משקיפים על ההר הקסום שרק לפני רגע היה כמטחווי מדיטציה, ואליו, כך נדמה, לעולם לא נבוא.