אפריל 2012

"להיות מה שאני רוצה לקבל" פירושו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה

לא תמיד אני אוהבת מה שאני שומעת: לפעמים בא לי מוסיקה שקטה והדי-ג'יי שם למעלה מפציץ אותי בתופים. לפעמים אני משתוקקת לקצב, לריגוש, לטראנס – ומקבלת פכפוך פלגים משעמם. אבל למנגינה הזו – מנגינת המציאות – יש קצב משלה, יש התחלות וסיומים, ובעיקר יש ווליום אינסופי. ומול הווליום הזה, אני יכולה לשאול את עצמי רק דבר אחד: "רוצה לרקוד?"

לא במקרה ליל הסדר, שמוקדש כולו להיסטוריה, הוא ליל המשפחות, השלמות והחסרות, המשמחות וההרסניות. כי כשאנחנו מסתכלים על המשפחה שלנו, אנחנו רואים את עצמנו, שלב אחרי שלב, עוד מלפני שנולדנו ועד עצם היום הזה. כמו רנטגן שמראה לנו הקליפות ואת היסודות; את מה שירשנו ואת מה שניסינו לזרוק מאיתנו. הנה קורבנות, וכאן צדקנות. הנה "לא רואים אותי" וכאן "למה דווקא אני". וכאן, משמאל, ליד הריאות, "אין לי זמן לנשום". אופס, מה זה הכתם השחור הזה ליד הלב? אהה! תסמונת "את האח שלי אוהבים יותר!"