כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
זה שקר הנוסטלגיה, וזו האמת שבה: לא התגעגעתי לתקופה או למקום. התגעגעתי לתחושה, למהות, להרגשה שהייתה לי אז: להתלהבות מהחדש והאחר. לאינטימיות של הפעם הראשונה שבה גרתי עם בן זוג. לחופש המוחלט של לעלות בבוקר על רכבת ולנסוע לכפר, איזשהו כפר, ולחזור בערב מלאת שקיות וסיפורים.
מאחורי כל זה, כך אני מבינה כשאני מתבוננת, מסתתרת ההנחה שאני עול. שאני עומס. שאני כבדה ולא נוחה לעיכול. ויותר מזה: מסתתרת האמונה שזה לא ראוי להיות אדם כזה, שרוצה הרבה, שדורש הרבה, שמסובך איתו. שמוטב להסתיר את כל מה שהופך אותי לחריגה ודורשת יחס מיוחד. להסתדר עם מה שיש. להקטין. לא לתפוס מקום. להכניס את עצמי לתוך טרולי קטנה, קומפקטית, לא מעיקה, ולהתפלל שאף אחד לא יבחין שתיכף היא נקרעת מרוב גודש.
הבעיה היחידה היא שאני לא באמת יכולה להפסיק לדבר על כל זה. על תיאורית הפאזל ועל עיקרון החתול הבלתי נראה. על להרפות, על לדעת לקבל את המציאות ואת עצמי ולקבל מאחרים. לא יכולה להפסיק לדבר על זה בפוסטים ובהרצאות, עם חברות ועם הילדים ועם הדייג. לא יכולה – כי אני יודעת שאלה הדברים האמיתיים, ומי שמזויפת זו אני.
הנטייה הטבעית שלי היא לפתור הכל איתי. לעשות עבודה, כמו שאומרים בחוגים הרוחניים. נורא מתאים לי, הדבר הזה: לעשות עם עצמי את כל התהליך, לראות איפה שגיתי ואיפה התקפדתי, איפה התקרבנתי ואיפה נבהלתי, ולצאת החוצה מחויכת ופתורה. למה בכלל אני צריכה לערב את הצד השני בקונפליקט בינינו? פשוט תעשי עבודה. ממילא בסוף הכל קשור אלייך. ממילא כולם השתקפות שלך. דברי עם עצמך, מותק.