כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
פוסט יום הולדת, אלא מה זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי. ואחת הטובות ביותר. זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת. שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול. אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא. שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם …
סיפורים מהכורסה: פוסט חדש היא באה אלי, לפני כמה שנים, עם תלונה משונה: "יש לי יותר מדי כישרונות". "יותר מדי כישרונות? יש דבר כזה?" "כן", היא ענתה. "יותר מדי כישרונות קטנים, אבל אף אחד גדול". היא באמת הייתה אדם מוכשר: היא ידעה לכתוב וידעה לנגן ולשיר, היא לא הייתה ממש טובה בציור אבל הייתה לה …
או: הקשר הכואב בין הצקה להשתקה לפני 200 שנות אור (או 37 שנים, בספירה אנושית) הייתי בת 12. בת קיבוץ, שגדלה בכפר הקטן שלה בצפון. היינו 11 ילדים בכיתה. בכיתה מעלינו היו רק שמונה. בקיבוץ שלי דגלו במשנה חינוכית שדגלה: "בית ספר בבית". המשמעות – גרנו בצפון, אבל לא נחשפנו אפילו לצפון. שאר המדינה הייתה …
זה קורה לי לא פעם בטיפול או בהדרכה: לפעמים החדר נעלם. האישה שמולי שבכורסה הכתומה השנייה נעלמת. ובמקומה יושבת ברגליים מתנדנדות הילדה שהיא הייתה פעם. צלולת מבט, עגולת לחיים, כואבת כמו שרק ילדים יכולים לכאוב: בטוהר. בלהט. בהתמסרות. המבוגר שמסביב לילד אני מאמינה שהמבוגר שהפכנו להיות הוא ההילה שנוצרה סביב הילד שהיינו פעם. כמו עץ …
ולבסוף, אני מוכנה להיות עדינה "את כזאת עדינה", אמרה לי חברתי ע', ברגע של שיחה מלב אל לב. ואני התכווצתי קצת בתוכי. היה לי ברור שהיא אומרת את זה באהבה. אבל עדינה? אני? אמא'לה, איזה פחד. עדינות לא הייתה אחת האיכויות שחונכנו אליהן. חספוס? בטח. כוח? בוודאי. חוסן? בהחלט. להיות יכולה הכל, ביד אחת ותוך …
(אה, סרטן. זהו, ככה קוראים לו) לפני שנתיים בזמן הזה באוקטובר הייתי כמה ימים אחרי הניתוח השני. רגע לפני ההקרנות. התלוצצתי עם רופאיי, כמו שאומרים. עברו קצת פחות משנתיים מאז שנכנסתי לסאגת הסרטן. אני מקווה שהיא מאחורי לתמיד. והעובדה שאני כאן כדי לספר לחבר'ה, היא תוצאה ישירה של גילוי מוקדם. *** לפני כמה שנים תפסתי …