זמן הגוף

שנים חייתי בתוך הראש שלי. זה הזמן לחיות קצת בגוף

נלעגת.
מטופשת. חסרת קואורדינציה. חסרת חן. חסרת ידע. לא מבינה איך עושים את זה. לא מספיק טובה.
נלעגת. נו, טוב, יש על מה לצחוק.
***
אני מקלפת מעצמי את כל הקולות האלה לאט אבל ביסודיות. כבר נעלתי נעלי ספורט, וויתרתי על חלק יקר מהשנ"צ המקודש של יום שישי כדי לעלות למגרש הכדורסל שבמרכזו כבר נמתחה רשת. ועדיין, עד הרגע האחרון אני מהססת. אני מהססת אפילו תוך כדי, כשהכדור מתחיל להיזרק מצד לצד, וכולן מצדדיי איכשהו מזהות לפני לאן הוא אמור להגיע. סביבי יש תצוגת תכלית של כוח נשי אמיתי. נשים קופצות, מזנקות, רצות, תופסות. הידיים שלי נשארות ריקות רוב הזמן.
מיותרת. חסרת קואורדינציה. נלעגת. אבל על המגרש, משחקת כדורשת (אוקיי, למערכה אחת). עשיתי וי. אפשר סוף סוף ללכת הביתה לעשות משהו שאני טובה בו.

מתי בפעם הראשונה

בשבועות האחרונים אני פורצת את עצמי ומשתיקה את הקולות שבתוכי. קול-קול, כל פעם קצת. לפני שבוע בדיוק שיחקתי מטקות בפעם הראשונה בחיים ("אני לא מבין את ההורים שלך", תמה הדייג. "מה, הם לא שיחקו איתך מטקות אף פעם?" "לא", אני נזכרת בתשובה הנכונה שעות אחר כך, "אבל לקחו אותי לאסוף דגימות משלוליות ולהסתכל עליהן במיקרוסקופ"). אתמול, כאמור, שיחקתי בפעם הראשונה כדורשת. לפני שבועיים, בקפריסין, ישבתי במדיטציה לבד על חוף הים בארץ זרה, בעיניים עצומות. ואתמול רקדתי בלי להיעזר באלכוהול. קצת. אבל רקדתי.
אני חוזרת לפחדים של הילדות שלי, ושלא במפתיע רבים מהם קשורים לגוף. ליכולת לסמוך עליו, ובעיקר ליהנות ממנו. לתפעל אותו במקום לגרום לעולם להתפעל ממנו.

אני ראש, לא גוף

אני מוצאת את עצמי לא פעם המומה כמו שהמורה החדש לספורט היה, כשהגיע בכיתה י"ב להכין אותנו לבחינת הגמר בספורט (לא רציתי לעשות אותה, כמובן, אחרי שנים של התמחות בתירוצי התחמקות משיעורי ספורט. אם אני זוכרת נכון, בשנות התיכון היה לי מחזור בערך 25 ימים בחודש). הוא בחן ומדד וראה איך אני רצה בלית ברירה, מטפסת על חבל בלית ברירה, מפעילה שרירים בלית ברירה. "אני לא מבין אותך", הוא אמר. "יש לך גוף כל כך ספורטיבי וחזק, למה את לא עושה עם זה כלום?"
כי אני? אני לא גוף. אני ראש, רציתי להגיד לו אז, אבל לא אמרתי, כי עוד לא למדתי להגיד. שם נוח לי: בשדות השכל הרחבים, הנוחים. באדמה הישרה, הבטוחה. שם אני יכולה להבריק בקלות.
ואילו הגוף? הגוף הוא ים. מקום לא בטוח. קורים בו דברים לא נשלטים. ושם אני פחות טובה. גם אם יש לי את הכוח, אין לי את הסטייל; את האינטליגנציה של התנועה. הרגליים שלי מסתבכות זו בזו. הידיים לא יודעות לאן ללכת. ואני נבוכה, כל כך נבוכה. לא נוח לי בעור שלי. אני רוצה ללכת למקומות מופשטים. שם פשוט לי.

מלמעלה למטה

אבל בשנים האחרונות אני נאלצת להיזכר שאני לא רק ראש. בהתחלה חשבתי שזה יהיה פשוט: הלכתי ללמוד תורות רוחניות, מקווה לעזוב את המיינד הארור, להשאיר את השכל ותסבוכיו מאחור.
אבל תכל'ס, רק ברחתי מעצמי. קיבלתי תירוצים טובים להפסיק להתמודד עם התשוקות והתחושות והרגשות; ניסיתי ללמוד להסתכל על הכל מלמעלה, לא להרגיש, לא לרצות. אבל שוב ושוב נמשכתי למטה; התרסקתי אליהם.
ובזמן האחרון אני מתחילה להבין שהדרך כרגע היא לא למעלה, אל הרוח – אלא למטה, אל הלב, אל הבטן, אל הרגליים. שלפני שאני פורצת מתוך עצמי, אני חייבת ללמוד להיות עצמי. כל כולי. מקשה אחת.
אז אני הולכת בזהירות מלמעלה למטה. לומדת בהתחלה להרגיש. לא להישטף על ידי רגש – הו, את זה אני מכירה היטב, מכירה כמו שאדמת איים מכירה צונאמי – אלא להרגיש.
אני מתחילה להכיר את הלב שלי. לזהות ממה הוא נלחץ ולא לתת לו להיסגר שם. מתחילה לגשש ולהקשיב לבטן שלי. לשים לב מתי היא אגרוף ומתי אצבעות פתוחות.

זמן הגוף

כי עכשיו, כנראה, הגיע זמן הגוף.
הזמן שלי ללמוד לחוש בנוח בתוכו. להפסיק לפקד עליו מלמעלה. לתת לו מדי פעם לקחת את הבכורה. לקחת אותי למקומות נטולי שכל.
זה קרה לי כבר בעבר: בזמן לידה, למשל (הפעם הראשונה הייתה מפחידה עד טירוף, בדיוק בגלל שלשכל לא הייתה שליטה במה שקורה, וזה הרגיש כמו מוות). וגם כשאני מנגנת בחלילית שלי, בלי תווים, והידיים יודעות לבד לאן ללכת. ולפעמים, לפעמים, זה כך גם באהבה.
אז אני נותנת לו צ'אנס, לגוף שלי, סוף-סוף, בגיל 45, לנסות להיות משהו אחר. נותנת לו להתאמץ ובעיקר לצאת משיווי משקל. לעשות תנועות חדשות, מסורבלות ככל שיהיו, נלעגות ככל שיהיו.
אולי חסרות חן, אבל מבחינתי לפחות, מלאות אומץ.

נ.ב.שיר. ד"ש לנעוריי ואולי גם לעתידי. מוקדש בהערצת אין קץ לבנות "תפנט" במאמאנט. אני נשארת המעריצה שלכן גם מחוץ למגרש