לאט לאט אני לומדת לומר את המילים האלו בלי להתכווץ
אז אתמול קיבלתי הצעה לבוא להרצות לקבוצת זוגות, ומצאתי את עצמי עונה שלא מתאים לי. לא התאים לי המרחק, לא התאים לי התאריך, לא התאימה לי השעה.
ואחר כך מצאתי את עצמי יושבת שעה ותוהה אם עשיתי נכון, אם זה בסדר מצידי לדחות ככה הצעות להרצאות, אם לגיטימי בכלל לומר שלא מתאים לי ואיך זה מוציא אותי בפני העולם.
ורק אחרי זמן מה (ארוך למדי) קלטתי שזה השלב שאני נמצאת בו בחיים: שלב ה"לא מתאים לי".
לא רק הנסיבות
שנים לא ידעתי להגיד לא (חוץ מאשר לילדים. להם אמרתי "לא" אפילו יותר מדי, רס"רית משמעת קשוחה שהייתי. אבל לאחרים? עבודה? חברות? משפחה? אנשים שאני בקושי מכירה? אי אפשר. לא נעים).
ואם כבר אמרתי "לא", מצאתי את עצמי מסתבכת בהסברים וסיפורים אין קץ, רק כדי להבהיר למעלה מכל ספק שאני באמת לא יכולה, שאין שום אפשרות כזו, שזה פשוט לא יעלה על הדעת ודווקא ממש (ממש!) הייתי רוצה לעזור. זה רק הנסיבות, כן?
ובתקופה האחרונה, בשיא העדינות, זה הולך ומשתנה. עדיין לא קל לי לומר "לא" כשמבקשים ממני משהו. אני יודעת כמה לא תמיד נעים לבקש, ויוצאת מתוך הנחה שמי שמבקש באמת צריך. אבל אחרי שהתנסיתי בלהיות פחות פעילה, בלהיות אפילו מיותרת, אני כבר מרשה לעצמי להניח שדברים ייפתרו גם בלעדיי. בקיצור, שזה לא סוף העולם אם אגיד שלא מתאים לי. למישהו אחר אולי זה כן יתאים.
בלי הסברים
אני חושבת שהשינוי הכי גדול הוא בהבנה שאני לא באמת צריכה להסביר למה לא. שאני יכולה לומר פשוט שלא מתאים. ושמותר שלא יתאים בלי סיבות רציניות וכבדות משקל.
ההבנה הזו אומרת שאני לא חייבת להיות כל הזמן בהיכון לפתור בעיות שלי ושל אחרים. שאני לא חייבת לנצל את הזמן בצורה יעילה. שאני לא חייבת כלום. שאני לא חייבת כלום אפילו לעצמי, ולא נורא אם אפסיד משהו בגלל שלא התאים לי.
שמותר לי לבחור ולא רק על פי השכל, שאומר "את יכולה" ולפעמים אפילו "מחובתך". שמותר לי לבחור רק על פי התחושה: מתאים או לא מתאים?
תחושה של אי הלימה
ואני מוצאת – קצת בבהלה – שבאמת המון דברים לא מתאימים לי עכשיו. כולל כאלה שהתאימו לי כמו כפפה ליד עד לפני זמן לא רב. לא מתאים, בלי סיבה הגיונית. פשוט לא. זה אפילו לא עניין של בא לי או לא בא לי: פשוט תחושה של אי הלימה. של "זה לא זה".
וזה קצת מבהיל כי אני עוד לא יודעת מה כן מתאים לי. כמו כולם, קל לי יותר להתחיל בלהבין מה לא מאשר לדעת מה כן.
ובגלל שכבר נתקלתי בתופעה הזאת אצלי בקליניקה, אני מרשה לעצמי להירגע ולהמשיך להרגיש מה לא מתאים בלי לדעת עדיין מה כן.
ההגדרה הבסיסית של סבל
וכך, אני לומדת להרשות לעצמי לא לעשות את מה שלא מתאים לי.
כי אי הלימה, כך הבנתי כשביקשתי פעם מידע בתטא הילינג, היא ההגדרה הבסיסית של סבל. בכל פעם שיש אי הלימה בין הפנים לחוץ, בין הגוף לנפש, בין הרצון למציאות – שם נוצר סבל.
ועל הסבל אני מוותרת, תודה רבה.
לא מתאים לי יותר להיות קורבנית, להיות קדושה מעונה, להיות זאת שנושאת בעול רק כי ככה צריך.
מתאים לי לחפש הלימה. לחפש את תחושת ה"בדיוק ככה", או "זה לא בדיוק אבל זה מרגיש סבבה בכל זאת".
ואם זה אומר שאצטרך לשהות קצת בחרדת הדף הלבן – במקום שבו דברים הפסיקו להתאים ודברים חדשים טרם נכנסו – ניחא. כך יהיה.
בדיוק כמו שאני אומרת לבת שלי, שלפני שהולכים לקניות של בגדים, צריך לעשות סדר בארון ולפנות את מה שכבר מיותר.
לא בגלל שהוא לא יפה. או לא חשוב. או לא מוצלח.
רק בגלל שהוא – כרגע לפחות – לא מתאים.
לעשות מקום להלימה.
אוטוטו והיא פה, אני מקווה.
נ.ב. ואם קשה לכם לומר לא למרות שלא מתאים לכם – מוזמנים לטיפול תטא. לשלוף החוצה את הדפוסים שדוחפים אתכם תמיד לרַצות ולהיות בסדר. ללמד אתכם מה מתאים לכם. ללמד אתכם שיש לכם רשות לבחור רק במה שמתאים.
נ.ב. 2. הקורא פ' מדגים כמה דרכים לומר "לא"
מדהים. פשוט מתאים לי
מור מדהימה 🙂
כבר הרבה זמן אני מקבלת ממך אוצרות ועל כך רוצה אני להגיד תודה גדולה גדולה… הכתיבה שלך, הקטעים המוזיקליים , חגיגה ברשת הפרטית ,בראש שלי…כן את פשוט עושה שכל ורגש, ומעלה חיוך גדול…והפעם כמו מלאכית הופעת עם המאמר הזה ולי? לי זה נתן בוסט של "וואו כמה דיוק כמה בהירות…" כן כזה מור . אני חוויתי החג שלא התאים לארח ברמה של לינה, קפה עוגת פםח, סבבה,אבל לינה ממש לא! ואמרתי לא הפעם. התוצאה : הלם !!! אפילו אני מעצמי אבל הסכמתי להישאר בהלם, הסכמתי להיות מופתעת מעצמי, הסכמתי לחייך לתוכי לפרגן לעצמי לחזק אותי לתמוך בעצמי והכי לאהוב את מה שמרגישה, לדייק עוד את הרגש ולהישאר שם.
תודה אהובה על המילים המחזקות המעצימות והכל כך משקפות
תודה על הכול ושבוע מבורך
אביבה