כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אם נסתכל לרגע במבט פילוסופי על בעיית האיחורים של העולם, טיימינג מחורבן הוא כל טיימינג שלא מתאים לטיימינג שלנו. בכל פעם שאנחנו כועסים על מישהו שמאחר לנו, אנחנו מתרעמים על כך שהוא לא התאים את הזמן שלו לזמן שלנו. עצם הביטוי "מאחר לי" אומר שמבחינתי, זה לא שהוא איחר לפגישה שאותה הוא קבע – כלומר, לא הסתדר עם הניהול של סדר היום שלו – אלא עשה משהו נגדי באופן אישי.
הודאה בחולשה פותחת לבבות. היא מאפשרת לאחרים לראות את האנושי, הרך והפגיע שבנו: והרי האנושי, הרך והפגיע הוא המקום המשותף והמאחד בין כולנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.
למה אנחנו רוצים לשנות את אלה שאנחנו אוהבים? שיטת האימאגו מסבירה שבמהלך התפתחותנו בילדות, אנחנו מתכחשים להיבטים מסוימים של האישיות שלנו, שהאנשים שסביבנו (הורים, למשל) לא אוהבים. אנחנו מכחישים תוקפנות, ביישנות, רוך, פגיעות ועוד. אבל אנחנו לא יכולים להיפרד מההיבטים הללו לחלוטין: הם כמו גוף רפאים שאנחנו ממשיכים לסחוב איתנו. כשביום מן הימים אנחנו מוצאים אדם אחר שמעז לבטא את אותם חלקים מוכחשים שלנו, אנחנו נמשכים אליו כפרפר אל האש: החיבור איתו גורם לנו להרגיש מושלמים שוב ("בלעדיך", אנחנו לוחשים לו, "אני חצי בן אדם". מה שנכון). אבל מכיוון שלמדנו בשחר ילדותנו, בצורה כמעט בלתי מודעת, שאותם חלקים הם בלתי נסבלים – עד מהרה אנחנו מתחילים לכעוס על קיומם מול האף שלנו, ועל בן הזוג שמעז לחיות אותם כאילו כלום. אותו חלק בנו שנמשך לאסרטיביות או לתוקפנות, לרוך או לביישנות, עכשיו רותח: "קח ת'תוקפנות שלך ותרחיק אותה ממני!" אנחנו זועקים, ומנסים שוב לבטל אצל בן הזוג את אותה תכונה שבה התאהבנו.
אם יש שיר שגורם לי להפוך לשלולית קטנה על הרצפה מרוב קנאה, כמיהה ועונג, זה השיר Into my arms. בעלי לא שר לי שירים כאלה (מאז ומתמיד השתוקקתי נואשות למחוות רומנטיות גדולות מהחיים, ואז הלכתי והתאהבתי בגברים מסוקסים ורציונאליים שיחזיקו אותי רגע לפני שאני עפה).
בשנה הבאה לא יהיו לי קמטים חדשים. או שיהיו, אבל ממש לא יהיה איכפת לי מהם. הם הרי מתאימים פיקס לשיער שלי, שמלבין מיום ליום – עד כדי כך שהספר שלי הפסיק להציע לי "אולי בכל זאת נעשה גוונים", ואמר בנימוס ש"זה נראה אצילי".
בשנה הבאה אני ארצה להיראות אצילית. לא כוסית, לא מגניבה, לא הורסת. רק אצילית. אשב לי על המרפסת עם חצאית בגובה ברך, כוס תה קר וגיליון של "REAL SIMPLE", ואיראה אצילית. וזה ממש ממש יספיק לי. זה, וזוג נעליים אחד בלבד.