כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
התכוונתי לאמץ אסופית. יצא שקיבלתי מורה "בואי הביתה", אני אומרת לה בשקט, כמעט בלב. היא מייד מסתובבת ובאה איתי. היא קוראת אותי: את תנועות הגוף, את הכוונות. אני משתדלת לקרוא אותה, למרות שכנראה יש לי פחות כלים. ובכל זאת, מיום ליום אני מבינה יותר. כבר כמעט חודשיים עברו מאז שהבאנו לבית את צ'יקה: כלבה מפוחדת …
למה קשה לי לשחרר. למה אני מתאמצת בכל זאת "אני משאירה לכם את החיסול", אמרתי באלגנטיות לבני הבית בתום ארוחת השבת, וטופפתי מעדנות לקומה העליונה, גאה בעצמי עד אין קץ על יכולתי לשחרר לאחרים משימות, בלי רגשי אשמה ובלי אובססיביות אופיינית. עשר דקות אחר כך, עם זנב מקופל בין רגליי האחוריות, חזרתי להתייצב מול השיש. …
ובכן, מה שלימדה אותי הפעם השפעת לא מצליחה לקום בבוקר ברבע לחמש. לא מצליחה למהר. לא מצליחה להתרכז יותר משעה. לא מצליחה לנהל לוח זמנים מורכב. כולה שפעת. בסך הכל שבוע מחוץ לעניינים, ואני רואה בבירור שאני לא מצליחה לחזור לעצמי. שזה ממש בסדר, כי אין לי שום עניין לחזור לשם. תודה רבה, את השם …
ההבנה המטלטלת שהייתה לי ברטריט המופלא של טנזין פאלמו (נחשו מה? אני אמות בסוף!) אנשים, כך למדתי, מכחישים כל מיני דברים. יש כאלה שמכחישים שיש לילד שלהם קושי. אחרים מכחישים שהנישואים שלהם בבעיה. יש אנשים (טוב, נשים) שמכחישות כמה זוגות נעליים באמת יש להן. ואני? אני הכחשתי את העובדה שאי פעם אני עתידה למות. כלומר, …
מה כבר הספקתי ללמוד מצ'יקה בשבוע הראשון שלה אצלנו אין כמו להתעורר בבוקר בגליל, אל צפצוף הציפורים. קצת פחות נעים להתעורר בבוקר בגליל אל צפצוף הציפורים, ולגלות גוש גדול של קקי של כלב על השטיח של הילד. וכן, זה מה שקרה לי השבוע. בוקר, צפצוף ציפורים, וערימה גדולה ובלתי ריחנית בעליל. למרבה הפלא, לא כעסתי. …
למה לא כדאי להקטין ציפיות גם כשהמציאות נראית לא מבטיחה (או: איך פספסתי קורס אבל קיבלתי שיעור פרטי) השבוע, בין דברים מבאסים גדולים מאד שקרו, קרה גם דבר מבאס אחד קטן: איבדתי את תעודת הזהות והרישיון שלי בתוכה. כשהבנתי שאין טעם להמשיך לחפש, ושאני אפילו לא יודעת מתי היא נשרה לי מהארנק, נסעתי למשרד הפנים …